בית האוצר חלק א קצב

איבה כמבואר ביומא (דף י"ב ע"ב) ועכ"ז עצם קדושתו נחשבת פחותה מקדושת המרובה כו' דמפאת זה הרי אומרין דיטמא משוח שעבר ולא המרובה כו' כדי שלא תוטמא קדושה מעולה רק קדושה פחותה וכמובן ואולם י"ל דעצם הקדושות שפיר שוות לגמרי ורק דעכ"ז כיון דסוף סוף המרובה בגדים עביד עבודה והמשוח שעבר אינו עובד לכן נוח יותר שיטמא המשוח כו' שלא יהי' לו ביטול עבודה ע"י הטומאה משא"כ המרובה כו' יצטרך לבטל עבודתו עד שיוטהר ויש לדון בזה עוד בסוגיא דשם ובאתי רק להעיר

וע"ע בר"ש תרומות פ"ו משנה א' דאהא דתנן שם דאוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש חולין מתוקנים והתשלומין נעשים תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל כ' וז"ל אינו מוחל דכיון דגזה"כ הוא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קודש ואין יכול לפטור בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי כפרה כקרבן כיון דמחייב חומש דהרי גזל חבירו ונשבע והודה מוסיף חומש ותני' בהגוזל קמא דיכול למחול עכ"ל וכוונתו נראה פשוט דכיון דצריך לחול קדושה על החפץ של התשלומין דחולין המשתלמים נעשים תרומה ע"כ לא מהני מחילה שהרי כשמוחל אין כאן חפץ שיחול עליו קדושה [ובמ"א הסברתי יותר בזה דתשלומי תרומה אינם תשלומין אל בעליהם לבד לשלם לכהן את הפסידו עם תוספת חומש רק המה תשלומין אל עצם הקדושה דזר האוכל תרומה נחשב מכלה ומאבד קדושת התרומה דרק כהן האוכלה אין האכילה איבוד לתרומה כיון דכך היא מצוותה משא"כ אכילת זר דלא ניתנה לאכילת זר חשיבא שפיר איבוד גרידא אל התרומה וע"כ מה שהוא משלם חולין והם נעשים תרומה זהו תשלומין אל עצם קדושת התרומה אשר חילל ואיבד שמחזיר קדושת תרומה תחת קדושת תרומה הראשונה שאיבד וכמובן וא"כ ממילא דלא שייך בזה מחילת כהן כיון דאין התשלומין לו לבד רק גם אל עצם הקדושה ודו"ק היטב]

ולפ"ז נראה לכאורה ראי' גם מכאן דמילי דרבנן יש להם מבוא בעצמיות החפצים דאי לא נימא כן א"כ תרומה דרבנן ותשלומי' אין בם קדושה בעצם החפץ ורק האדם הוא שמוזהר מן החכמים שלא לאוכלם וא"כ כיון שאין קדושה בעצם החפץ שוש הרי ראוי שתועיל מחילת כהן דנהי דהתשלומין הם לכפרה על העבירה דרבנן אשר עבר עכ"ז הרי תשלומין אשר לכפרה מועיל בם שפיר מחילה גם בהיותם כפרה על עבירה דאורייתא וכהוכחת הר"ש מגזל הגר וא"כ הרי לא עדיף כפרת דרבנן מכפרת דאורייתא וכל עיקר הטעם דלא מהני מחילה בתרומה דאורייתא הרי הוא רק מפאת הצרכת חלות קדושה על עצם החפץ וא"כ כיון דבתרומה דרבנן לא שייך זה א"כ הרי גם אם היו דבריהם דין דאורייתא בזה האופן אשר הוא מדרבנן ג"כ הרי הי' מועיל מחילה וא"כ מדוע לא מהני מחילה בתרומה דרבנן וכדמוכח בתרומות פ"ז מ"ג דרק תרומת ח"ל דקילא ע' בכורות (דף כ"ז ע"א) הוא דאינו משלם חומש והתשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל משא"כ שאר תרומה דרבנן משלם קרן וחומש והתשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וא"כ מוכח לכאורה גם מזה דמילי דרבנן להם מבוא בעצמיות החפצים וע"כ תרומה דרבנן וכן תשלומי' יש להם שפיר קדושת תרומה מדרבנן בעצם כמו שיש לתרומה דאורייתא ותשלומי' קדושה דאורייתא וע"כ שפיר גם בדרבנן לא מהני מחילה ודו"ק ואולם גם ראי' זו אינה מוכרחת די"ל דנהי דאין לתרומה דרבנן ותשלומי' קדושה בעצם החפץ עכ"ז כיון דבתרומה דאורייתא כה"ג לא מהני מחילה יהיה מאיזה טעם שיהי' לכן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ותיקנו גם בדבריהם שיהיה כעין דאורייתא לכל דבר ושלא יועיל מחילה כי היכי דלא מהני מחילה בדאורייתא ובאתי רק להעיר

ועיין עוד בשו"ת מהרי"ט סי' מ"א לענין קטנה שנתקדשה ולא נודע מספר שנותי' ונשים העידו בה שהיא קטנה וכ' דאין נאמנות וז"ל שם בתוך התשובה וגם אין לומר העמידנה בחזקת פנוי' דמ"מ לכל הפחות קידושי דרבנן אית עלה כו' עכ"ל ובס' שב שמעתתא שמעתתא ו' פי"ח הביא דברי המהרי"ט הנ"ל וכ' עליו וז"ל ונראה מדבריו דחזקת פנוי' לית בה כיון דעכ"פ נתקדשה קידושין דרבנן ומה נעשה שלא נוכל לירד לסוף דעתו הרמה דמה ענין קידושין דרבנן לקדושי תורה וכיון דאיכא חזקת פנוי' דוודאי לא נתקדשה קידושי תורה ואין כאן חשש קידושי תורה ממילא תצא במיאון ואיך נגלגל מקידושי דרבנן על קידושי תורה עכ"ל. והנה איך שיהיה זה עכ"פ מוכרח מדברי המהרי"ט הנ"ל דהיתה סברתו ז"ל דיש למילי דרבנן מבוא גם בעצמיות החפצים דאל"כ הרי גם מדרבנן נחשבת פנוי' אלא דפנוי' זאת חכמים אוסרים לישאנה וכמובן וא"כ הרי יש כאן חזקת פנוי' גם מדרבנן שפיר וכמובן וע"כ דסברת המהרי"ט דמילי דרבנן יש להם מבוא גם בעצמיות החפצים וכי ע"י קידושין דרבנן נחשבת האשה בעצמותה מקודשת ואשת איש מדרבנן וע"כ היתה סברת המהרי"ט דכיון דבהכרח נשתנה כאן גוף האשה מפנוי' לא"א מדרבנן מיהת ע"כ אזל לי' חזקת פנויה לגמרי ואין כאן חזקה גם מה"ת כיון דכל עיקר ענין חזקה הוא דמחזיקין שלא נשתנה הדבר ממה שהיה וכאן הרי בהכרח נשתנה ודו"ק ובאתי רק להעיר

וע"ע בס' שב שמעתתא שמעתתא ג' פ"ז שכ' טעם בהא דספק כבוש ושאר תערובת אסור באיסורין ולא מוקמי' להיתר אחזקתי' דהוא משום דאין האיסור בגופו ורק התערובות שבתוכו הוא האיסור וא"כ ל"ש חזקת היתר שהרי ההיתר עדיין בהיתירו הוא עומד וכ' שם ע"ז וז"ל ואפי' לדעת הפוסקים דאמרי' חענ"נ בשאר איסורין אינו מדינא אלא משום גזירה דבב"ח עכ"ל והנה אי נימא דאיסורים דרבנן איסורי חפצא המה א"כ אכתי הא יש חזקה בעצם ההיתר לומר שלא נשתנה ממה שהיה עד עכשיו להיות גופו נעשה איסור מדרבנן וא"כ ההכרח להחזיק מכח זה ולומר שלא נתערב בתוכו איסור וא"כ ממילא הרי מועלת החזקה גם לגבי הדאורייתא וכאשר הוא כן סברת המהרי"ט הנ"ל וכמובן וכאן עוד עדיף מנידון המהרי"ט הנ"ל דו"ק ותשכח ואולם אי נימא דאיסורים דרבנן רק איסור גברא המה ועדיין אין ההיתר אסור בעצמותו כלל מפאת איסור חענ"נ דרבנן שפיר ל"ש חזקת היתר ונהי דבשאר ספק איסור דרבנן אמרי' חזקת היתר להתיר [בגוונא דאין להתיר מפאת סד"ר לקולא] עכ"ז שאני התם דכל דת"ר כעין דאורייתא תקון וכיון דאילו היה ספק תורה שוב הרי הי' לו חזקת היתר והיה מותר אז לכן גם בדרבנן שרי משא"כ בהך דספק תערובות דלא שייך זה וכמובן א"כ שפיר אין כאן חזקת היתר

ובהיותי בזה נתעוררתי דלדעת הריטב"א המובאה בכלל (קכ"ז) דגם איסורים דאורייתא רק א"ג המה א"כ איך משכחת חזקת היתר בספק איסור לעולם הא גם עתה עדיין היתר הוא כיון שאין החפץ נאסר וצ"ל דכיון דא"ג מיהא איכא א"כ הרי יש חזקת היתר מפאת האדם דמחזקי' את האדם דכמו שהי' מותר בחפץ עד עתה כן עדיין מותר בו ולא נשתנה חזקתו ואולם יומצא לפי"ז דאם נשבע שלא לאכול דבר ואח"כ נולד בדבר ההוא ספק איסור אזי לדעת האומר דמחזקי' מאיסור לאיסור לא יהי' לדבר ההוא חזקת היתר כיון דהחפץ בעצמותו הרי עדיין לא נאסר והאדם הרי גם עד עתה אסור הי' מפאת השבועה ואדרבה אית בי' חזקת איסור באדם למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמובן ואך לדעת החולקים על הריטב"א דס"ל דאיסורי תורה א"ח המה שפיר יש חזקה בחפץ דכמו שהי' מותר עד עתה כן עדיין מותר דמפאת השבועה הרי לא הי' החפץ אסור רק האדם משא"כ לדעת הריטב"א דגם האיסור רק א"ג הוא וא"כ בלא"ה אין כאן חזקת היתר בחפץ ולגבי האדם אדרבה הא איכא חזקת איסור ובאתי רק להעיר והנה לפמ"ש דגם בא"ג יש חזקה מפאת האדם מיהת א"כ לכאורה גם בנידון הש"ש הנ"ל אפי' נימא דאיסורים דרבנן רק א"ג המה והוי איסור חענ"נ דרבנן רק א"ג מ"מ הא אכתי איכא חזקה לומר שלא נשתנה חזקת האדם וכמו שהי' מותר עד עתה בעצם ההיתר כן לא נשתנה זה גם עתה ולא נפל בתוכו איסור להיות ההיתר נעשה נבילה ולהיותו נאסר בהיתר עצמו מלבד מה שאסור באיסור המעורב בתוכו ודו"ק ובאתי רק להעיר

וע"ע בהגהות מרדכי שבועות סי' תשפ"ד וז"ל פסק הר"י בר פרץ מי שנשבע כו' שלא יתן דבר או לא ימכור כו' ועבר