בית האוצר חלק א קפט

הוא אך משום סייג או לתקנת צורך איזה דבר ע"כ כשהדבר בלא"ה אסור מה"ת א"כ שוב א"צ לאסרו מפני הסייג שהרי בלא"ה לא יעשו הדבר ההוא וע"כ שוב אין מציאות להדרבנן כלל וע' ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ה דפריך אהא דידים שניות כו' ולא מחמת משקה גזרו עליהן ויהיו תחילה כו' ומשני כלום גזרו על הידים לא כדי שיהא בדל מן התרומה מתוך שאת אומר לו ידיו שניות אף הוא בדל מן התרומה עכ"ל הרי דכיון דבלא"ה בדיל גם בהיותם שניות ע"כ לא גזרו יותר א"כ ה"נ כיון דבלא"ה לא יעשה הדבר מפני האיסור תורה שוב א"צ לסייג דרבנן וע"כ י"ל דהאיסור דרבנן מסתלק לגמרי בהיות בלא"ה איסור תורה] ולדמיון בשר עוף בחלב דאסרו חכמים משום סייג אטו בשר בהמה בחלב דידעו שאם יאכלו בשר עוף בחלב יבואו מתוך כך לאכול בשר בהמה בחלב וא"כ היכא דהבשר עוף בחלב אסור כבר מה"ת א"כ אין צורך לאסרו מדרבנן עוד משום סייג הנ"ל שהרי בלא"ה לא יאכלוהו מפאת האיסור דאורייתא וא"כ בלא"ה לא יבואו ע"י אכילתו לידי אכילת בשר בהמה בחלב ואשר לא יחוש אל האיסור תורה הרי גם אל האיסור דרבנן לא יחוש ולא הועילו חכמים בסייג שלהם

ואולם י"ל דזה שייך רק לענין שלא יעשו חכמים איסור מתחלה אדבר שכבר אסור מה"ת משא"כ איסור דרבנן שבמקרה נזדמן היותו בדבר שיש בו איסור דאורייתא אז גם האיסור דרבנן ישנו שפיר משום לא פליג וע' ש"ך יו"ד סי' פ"ז סק"ג שהביא דעת הב"ח דבשר טמאה בחלב אסורה מדרבנן משום בב"ח ונ"מ לענין חענ"נ וכ' עליו וז"ל ולענ"ד ז"א כו' וגם אין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בב"ח דבשלמא בבשר עוף שייך שפיר גזירה שאם היו אוכלים בשר עוף בחלב היו אוכלים ג"כ בשר בהמה בחלב וכדכ' הרמב"ם שם אבל מה ענין לגזור שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יאסר משום בב"ח דהא בלא"ה ליכא למיחש למידי כיון דבלא"ה אסור משום בשר או חלב טמאה וזה נראה כוונת הב"י במ"ש וגם לא הי' ענין לאסרו מדבריהם אחרי שכבר הוא אסור ועומד מה"ת כו' דלא כמו שכתוב בל' הב"ח דהא כבר אסור באכילה מה"ת ולא הוצרכו לגזור עליו והבין שהב"י בא לומר דאין נ"מ בדבר אם הוא אסור משום בב"ח או לאו כיון שכבר אסור מה"ת ולכך השיב דנ"מ כו' אלא כוונת הב"י כדפירשתי כו' עכ"ל

וע"ע תוס' מכות (דף י"ג ע"א) ד"ה גרושה דאהא דתנן שם גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת הוקשה להם ז"ל דהא חלוצה רק דרבנן ותירצו וז"ל א"נ מכת מרדות דרבנן ובהא כיון דהיא גם גרושה לוקה בה מלקות דגרושה שהוא דאורייתא ולא לקי מ"מ דרבנן עכ"ל ומוכח דשייך איסור דרבנן במה שכבר אסור מה"ת אלא דמ"מ ליכא אם יש בלא"ה מלקות דאורייתא והטעם נראה דהוא משום קלב"מ דרק בב' מלקיות דאורייתא ליכא קלב"מ כיון דשניהם שוין משא"כ מלקות דאורייתא ומ"מ. דרבנן כיון דהמלקות עונש חמור מן המ"מ שייך קלב"מ וכמובן וכמדומה שהאחרונים כתבו שם הטעם דמ"מ דרבנן נדמה למלקות דאורייתא וכי היכא דבמלקות דאורייתא אין לוקין אלאו שבכללות ה"נ חלוצה דאסמכוהו ביבמות (דף כ"ד ע"א) אריבוי דו' דואשה גרושה מאשה ע"ש ה"ל ג"כ כלאו שבכללות ואין לוקין ונזכרתי שטעם זה מבואר בשושנת העמקים כלל ט' ואכ"מ לדבר בזה

וע"ע תוס' מנחות (דף נ"ב ע"א) ד"ה גזרו ביה מעילה וז"ל משמע הכא דאיכא מעילה מדרבנן כו' ותימא דבסוף תמורה גבי מקדיש עולה לבד"ה אסור לשוחטה עד שתיפדה ומועלין בה שתי מעילות פריך ואי דרבנן מי איכא מעילה דרבנן וי"ל דכיון דאיכא מעילה דאורייתא לא שייך לתקן מעילה אחרת דרבנן עכ"ל וע"ע תוס' פסחים (דף כ"ג ע"א) ד"ה אמר וז"ל וא"ת דאמרי' במרובה (ד' פ"ב ע"ב) אסור לישראל לגדל חזירים תיפוק ליה דמדאורייתא אסור וי"ל דנ"מ למיקם בארור עכ"ל ומוכח מלשון התוס' דאין הכוונה שהחכמים חידשו אירור על האיסור תורה רק שחידשו גוף איסור דרבנן ונתנו לו חומרא דארור וע"כ כתבו דהנפקותא בהאיסור דרבנן הוא מפאת חומר הארור אשר בו ודו"ק וא"כ מוכח דשייך חידוש איסור דרבנן גם במה שכבר אסור מה"ת רק דצריך שיהי' בו איזה חומר אשר איננו בהאיסור תורה אשר עבורו יחוש לו גם אשר אין חש על האיסור תורה דאל"כ אין צורך בהאיסור דרבנן ודו"ק

ואולם בש"ס ב"ק (דף פ"ב ע"ב) שם לא הוזכר כלל באמר ל' אסור שהביאו התוס' רק נאמר שם באותה שעה אמרו ארור לאדם שיגדל חזירים וי"ל שפיר דלא חידשו חכמים איסור כלל רק האירור לבד הוא שחידשו דהעובר על האיסור תורה הוא בארור וכמובן ובאתי רק להעיר וע"ע ספרי לקח טוב כלל י"א בסופו דלפי מה שפירשתי דברי התוספתא ברכות שם יומצא דשייך איסור דרבנן גם במה שכבר אסור מה"ת עש"ה ודו"ק וע"ע במק"ח סי' תמ"ז בביאורים סק"ב שעמ"ש הרמ"א שם דכלים שנתבשל בהם חמץ מותרים לאחר הפסח וא"צ שבירה או הגעלה כ' ז"ל וז"ל דעת הע"ש שאפי' נתבשל בהן בפסח תבשיל שכולה חמץ מותר להשהות ע"ש ואף דהחמץ כבר נאסר כיון שהוא בפסח וכבר עבר עליו בב"י ובכל איסורים דרבנן הכלים אסורים כו' עכ"ל ע"ש מ"ש בזה ואי נימא דלא שייך איסור דרבנן במה שכבר אסור מה"ת קושי' מעיקרא ליתא דבפסח שהחמץ אסור מה"ת אזי הא אין בו האיסור דרבנן כלל ורק, אחר הפסח הוא דחל איסור דרבנן וע"כ אינו חל רק אחמץ שהוא בעין אבל לא על הטעם הנבלע בקדירה שעל הטעם הזה לא עבר מעולם בב"י והוא רק טעם מדבר שעבר עליו בב"י ולא מצינו שקנסו חכמים לאסור טעם של דבר שעברו עליו בב"י כ"א הדבר שעבר עליו בעצמו בב"י קנסו לאסור ואילו נאסר הדבר ההוא כבר מדרבנן ואח"כ הפליט טעם אזי גם הטעם אסור ככל טעם היוצא מאיסור דרבנן משא"כ בכה"ג דהטעם נפלט תוך הפסח ואז לא הי' עוד על החמץ איסור דרבנן כלל ודו"ק היטב

והנה בנידון המק"ח הנ"ל י"ל עוד כן בלא"ה דאין האיסור דרבנן חל תוך הפסח כיון דיש בו איסור תורה מכבר ואאחע"א כי היכי דאמרי' הכי באיסורין דאורייתא דכל דת"ר כעין דאורייתא תקון ואולם לפי המבואר ביבמות (דף ל"ב ע"ב) דגם בדאורייתא איסורא בעלמא מיהת חייל לקוברו כו' לא שייך זה ועוד האיסור דרבנן כאן הוא כולל זמן שלאחר הפסח דהדאורייתא יהי' רק בימי הפסח והדרבנן יומשך גם אח"כ ואולם ד"ז נסתפקו בו האחרונים אי מיחשיב בכה"ג איסור כולל מפאת כולל דאחר זמן ואכ"מ ובאתי רק להעיר

כלל קיח) איסור הבא מאיליו חמור מאיסור הבא ע"י מעשה אדם. כן מבואר בחולין (דף ק"כ ע"ב) והא דתני' הטבל והחדש כו' משקין היוצא מהן כמותן מנ"ל וכ"ת ליגמר מהנך מה להנך שכן איסור הבא מאיליו כו' ובשבועות (דף כ"ג ע"ב) כי אמרי' איסור כולל באיסור הבא מאיליו כו' וכ"ה בכמה דוכתי ומצאתי חידוש דאיכא מאן דפליג אהאי סברא דביבמות (דף נ"ד ע"א) בעי למיגמר מנדה ואחות אב ואחות אם דין העראה אכלהו עריות ופריך מה להנך שכן איסור הבא מאיליו ואילו בספרא קדושים פרק י"ב ברייתא ב' יליף באמת מנדה ואחות אב כו' העראה לכלהו עריות בהצד השוה כו' ובפי' הר"ש משאנ"ץ שם וז"ל בפ' הבע"י פריך מה להצד השוה שבהן שכן איסור הבא מאיליו משא"כ באיסורין הבאין מחמת אישות כו' ושמא זה התרא לא חמיר לי' איסור הבא מאיליו ולכך לא פריך לי' עכ"ל ולפי הכלל המסור בידינו דסתם ספרא ר' יהודה א"כ יש לייחס סברא זו לר' יהודה דלא חמיר לי' איסור הבא מאיליו מאיסור הבא ע"י מעשה אדם ויש לפלפל בזה הרבה ופה באתי רק להעיר בגוף הכלל

כלל קיט) איסורו חישובו. בכורות (דף י' ע"א) ע"ש פלוגתא דר"ש ורבנן בפטר חמור אי