בית האוצר חלק א קפה

למימר מה הוי' בביאה אף יציאה בביאה שלהתרחק ממנה הוא מגרשה עכ"ל ומוכח ג"כ דלא אמרי' אין היקיש למחצה נגד הסברא וע"ע מנחות (דף ב' ע"ב) מכדי מחשבה דפסל רחמנא היקישא הוא מה לי שינוי קודש מה לי שינוי בעלים א"ל מעשי' מוכיחין דקאמר ר' שמעון סברא הוא דר"ש דריש טעמא דקרא כו' ומוכח דלרבנן דלא דרשי טעמא דקרא אין הסברא מועלת לחצות ההיקיש ולבטל כללא דאין היקיש למחצה ויש לדחות ובאתי רק להעיר

וע"ע יבמות (דף כ"ב ע"א) מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו לייבום כו' מ"מ לאתויי מאי כו' לאתויי ממזר פשיטא כו' מ"ד ליליף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשירין ולא פסולין אף כאן כו' קמ"ל ואימא ה"נ כיון דלעניין ייבום מיפטר נפטר (בן ממזר פוטר אשת אביו מן הייבום) מיזקק נמי זקיק (אח ממזר את אשת אחיו לייבום) ובתוס' סוטה (ד' כ"ו ע"א) ד"ה ואמרת הביאו להך דיבמות וכתבו וז"ל וכן בפ"ב דיבמות בגמרא דמי שיש לו אח מ"מ כו' פריך ואימא ה"נ משום דאין ג"ש למחצה וצריך טעמא להוציא מאותה סברא או קרא עכ"ל ומבואר בזה דהיה ראוי לומר באמת דאח ממזר לא יזקוק לייבום משום דאין ג"ש למחצה והא דלא אמרי' כן הוא רק מטעמא דכיון דלענין ייבום מיפטר נפטר מיזקק נמי זקיק וזהו רק ענין סברא בעלמא דהסברא נותנת דסבה המחייבת ראוי שתודמה לסבה הפוטרת והוא דוגמת הך דע"ז (דף ע"ג ע"ב) כהיתירו כך איסורו ובסוכה (דף י' ע"א) כהכשירה כך פסולה ובזבחים (ד' ע"ד ע"ב) כנפילתה כך עלייתה ובמ"א הארכתי בקיבוץ המקומות שמבואר בם סברא זאת ואכ"מ ועכ"פ מבואר דהך דכיון דלענין ייבום מיפטר נפטר הוא רק סברא בעלמא ועכ"ז מפקא מידי כללא דאין ג"ש למחצה וא"כ הרי מבואר בזה דלא אמרי' אין ג"ש למחצה נגד הסברא ובאתי רק להעיר

כלל קיב) אין יקיש למחצה. שייך רק היכא דאפשר להקיש לגמרי משא"כ היכא דא"א להקיש לגמרי ויש כבר בהכרח חילוק בין הדברים במה שאנו באים להקישם זל"ז אז שוב ליתא לכללא דאין היקיש למחצה. כן יש ללמוד מתוס' יבמות (דף פ"ו ע"א) דאהא דאמרי' התם מ"ט דר"מ כו' כי את מעשר בנ"י אשר ירימו לד' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון נמי אסור לזרים כו' ורבנן מה תרומה טובלת אף מע"ר נמי טובל כתבו הם ז"ל ד"ה אף מע"ר טובל וז"ל אבל איסור זרות לא ילפי' לרבנן אע"ג דאין היקיש למחצה כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה עכ"ל וע"ע תוס' חולין (דף ע"ח ע"א) ד"ה ועוד וז"ל וא"ת ואמאי לא גמרי' שור שור משבת ויהא או"ב נוהג אף בחי' כו' וי"ל כיון דלא מצינו למילף אף בהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפי' כלל עכ"ל וע"ע תוס' קידושין (דף מ"ד ע"א) ד"ה צווח ר"ל ויצאה והיתה וז"ל ואע"ג דאפי' ר"ל לא מקיש הוי' ליציאה שהרי בקטנה היא מתגרשת אף ע"י עצמה לרבנן אם יש לה דעת לשמור גיטה ואינה מתקדשת ע"י עצמה מ"מ יש לנו להשוותם בכל מה שנוכל מלשון ויצאה והיתה כו' עכ"ל ומוכח דאית ליה לר"ל כללא דאין היקיש למחצה אפי' היכא שא"א להקיש לגמרי וי"ל דבזה פליגי באמת ר' יוחנן ור"ל בקידושין שם עש"ה ותבין

ואולם לפי המתבאר מיתר דברי התוס' שם יש שם עוד סברא אחרת בהך דר"ל עש"ה וע"ע בפי' הרא"ש נדרים (דף ו' ע"ב) בעי ר"פ יש יד לפאה כו' מי אמרי' כיון דאיתקש לקרבנות מה קרבנות יש להן יד כו' א"ד כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש ובפי' הרא"ש דדוקא לבל תאחר דכתיב בקרא ולא למילי אוחרי דכמה דברים כתיבי בהאי קרא דליכא לאקושינהו לכל מילי עכ"ל ומוכח ג"כ כוונתו כנ"ל דכיון דכמה דברים כתובים בקרא דליכא לאקשינהו להנך דברים ע"כ אזל לי' כללא דאין היקיש למחצה מכאן וגם לענין יד אין להקישם וע"ש בתוד"ה ואת"ל וע"ש עוד בר"ן דתי' הך קושיא דאין היקיש למחצה בענין אחר וע"ע בס' יראים סי' קט"ז וז"ל מיהו עיקר הדבר נראה היתר אוכל נפש ביום הזכרון מג"ש דמקרא קודש כו' ואם באת לומר יוה"כ נמי כו' נאמר בו מקרא קודש נתיר בו א"נ ב' תשובות בדבר חדא שאין אוכל נפש ביוה"כ שהרי אסור באכילה ושתי' ומאחר שאסרת בו א"נ אין לנו ללמוד גם לענין הנאת הגוף ומלאכת מצוה שהיא הנאה שהתרנו ביו"ט שלא לחצאין דברה תורה ללמד עכ"ל וה"ז ג"כ כסברא הנ"ל דכיון דא"א להקיש לגמרי לא מקשינן כלל ואולם שם י"ל עוד כוונה אחרת ואין להאריך וע"ע מהרי"ט בשניות חחו"מ סי' קכ"ד וז"ל וא"ת היכי קאמר את"ל יש יד לצדקה דאין היקיש למחצה הא על כרחך הוי היקיש למחצה דלא קעבר בלא יחל כנדרים וי"ל דמשום הא לא מיקרי היקיש למחצה דלא איתרבי אלא בעשה כו' עכ"ל ומתבאר מקושית, המהרי"ט ג"כ דפשיטא לי' ז"ל דהיכא דא"א להקיש לגמרי אזל ליה כללא דאין היקיש למחצה ובאתי רק להעיר

והנה דברי התוס' דיבמות (דף פ"א ע"א) שהבאתי תחלת דברינו דכתבו דאיסור זרות לא ילפי' לרבנן (מהיקישא דמע"ר לתרומה לומר דמה תרומה אסורה לזרים אף מע"ר אסור לזרים) כיון דא"א לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה עכ"ל ודקדקתי מזה דהיכא דא"א להקיש לגמרי ליתא לכללא דאין היקיש למחצה [וכן ראיתי שדיקדק גם המלוא הרועים ז"ל בספרו ח"ב ערך היקיש אות כ"ב כלל זה מתוס' יבמות הנ"ל ע"ש וכבר הבאנו עוד מקומות דמבואר בם סברא זאת] נתיישבתי די"ל דאין כוונת התוס' כלל לזה רק לסברא אחרת לגמרי הוא שכיוונו וזה דרק אילו הי' למע"ר זרים והיה מותר לאילו הזרים נמצא זה נגד ההיקיש שהקישתו תורה לתרומה שהרי התרומה אסורה לשהם זרים לה ואילו מע"ר מותר לזרים אצלו משא"כ כאן דענין זרות הרי איננו בישראלים ולוים בפרט שישראל ולוי הוא זר וכהן אינו זר דתיבת זר איננו תואר שום איש מוגבל כלל רק דכל ענין זרות הוא לפי ערך קדושת הדבר דכל שערך קדושת הדבר גבוהה מערך האדם נקרא האדם זר לדבר ההוא ע' יבמות (דף ל"ג ע"ב) שזר אצלו קאמר עש"ה דעבודות כ"ג ביוה"כ נקרא גם הכהן הדיוט זר לגבייהו כיון שמעלתם וערכם גבוה גם מערך כהן הדיוט וע' מנחות (דף ע"ד ע"א) דכהן שאכל מן האימורין לוקה משום לאו דכל זר לא יאכל קודש ע"ש בפרש"י דכהן לגבי אימורים כזר הוי דלפי ערך קדושת האימורין גם הכהן זר אצלם ולוקה משום לאו דזרות וכן שמן המשחה הכל זרים אצלו ואפי' כהנים וכמ"ש ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו וגם כהנים בכלל ואפי' כ"ג אחרי שנמשח בו חשוב זר לר"מ כמבואר בכריתות (ד' ו' ע"ב) וע' מעילה (ד' י"ט א') ובזכרוני מאחד הראשונים שהאריך בזה דשם זרות איננו שם מוגבל כלל רק הכל הוא לפי ערך קדושת הדבר וע"כ ה"נ לענין דידו הנה בתרומה שיערה תורה דקדושה שבה לה ערך כזה שהלוים וישראלים הם זרים לה היינו שהם רחוקים מערך הקדושה ההוא ערך ריחוק כזה עד שקרוים זרים אצלו ואסרה להם התרומה משום זה בלאו דוכל זר לא יאכל קודש וא"כ מעתה מאן לימא לן דגם מעשר יש לו ערך קדושה כזאת שהישראלים הם מרוחקים ממנו וזרים לו ודילמא אין הישראלים זרים כלל לערך קדושתו ונמצא שמה שהמעשר מותר לישראלים איננו כלל נגד ההיקיש שהרי התרומה רק לזרים לה אסורה וגם המעשר אילו הי' לו זרים הי' אסור אלא שאין לו זרים כלל ודו"ק היטב ואמנם הרי הא גופא קשיא דנקיש מעשר לתרומה ונאמר דמעשר יש לו קדושה כקדושת התרומה וכל שהם זרים לתרומה הם זרים גם למעשר ואולם ז"א דזה שוב שייך רק אילו הי' אפשר להקיש לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה משא"כ עתה דללוים בהכרח מותר א"כ על כרחך דאין לו זאת הקדושה ממש אשר לתרומה ושלא כל הזר לתרומה זר למעשר שהרי הלוי זר לתרומה ואינו זר למעשר וקדושה אחרת פחותה מקדושת התרומה על כרחך הוא דיש לו למעשר וא"כ קדושה האחרת הפחותה ההיא מנין לך לומר גם על הישראל שהוא זר אצלה דילמא לפי ערך קדושה האחרת ההיא גם הוא איננו זר כלל וממה שהוא זר לתרומה הרי א"א לדון שהרי קדושת התרומה בהכרח גבוה מקדושת המעשר מדלוי זר לקדושת התרומה ואינו מוזר ורחוק מקדושת המעשר וא"כ שוב גם בישראלי שמא לפי ערך קדושת המעשר ג"כ במציאות ובפועל איננו רחוק ממנה ריחוק כזה אשר יפול עליו שם זר ונמצא שמה שהמעשר מותר לישראלים איננו כלל נגד ההיקיש שהוקש לתרומה כיון שהישראלי איננו זר אצלו ואיל אצל התרומה הרי הוא זר וזהו שכיוונו התוס' במה שכתב