בית האוצר חלק א קעט

משהו מיהא איכא אלא דשרי מטעם ביטול וע"כ הקדש דאפי' באלף לא בטל אסור אפי' למ"ד דאין שבח עצים כו' ולפי"ז תיקשי דמאי פריך אלא עצים דאיסורא היכא משכח לה הא ניהו דבדיעבד הפת מותר מ"מ לכתחלה הא אסור לאפות כיון דמשום ביטול קאתינן עלי' ואין מבטלין איסור לכתחלה וע"כ דהא דאין מבטלין כו' רק דרבנן הוא וע"כ שפיר פריך דעצים דאיכורא מה"ת היכא משכחת לה דבלא"ה הקושי' שם רק על הדין תורה וכמבואר בפירש"י שם דמדרבנן אסור לכתחלה לאפות אפי' למ"ד אין שבת כו' עש"ה ובאתי רק להעיר

כלל צג) אין מבטלין איסור לכתחלה. דקיי"ל דאם ביטל בשוגג מותר ובמזיד אסור לו ולמי שנתבטל בשבילו ע' תרומות פ"ב מ"ב אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה ומזיד לא עשה כלום כו' ר' יהודה אומר אם הי' יודע בו בתחלה אעפ"י שהוא שוגג לא עשה כלום ובר"ש אם הי' יודע מתחלה שהוא טמא אעפ"י דאח"כ שכח ותרם בשוגג מחמיר ר' יהודה משום דהוי שוגג קרוב למזיד עכ"ל וצ"ע אי גם לענין אין מבטלין כו' יותסר לר' יהודה היכא דידע ושכח ובאתי רק להעיר

כלל צד) אין מבטלין איסור לכתחלה מ"ש בחידושי במ"א והבאתיו בקונטרס ע' פנים לתורה אות מ' דבאיסורי הנאה דנשרפין שציותה תורה לשורפן לכ"ע אסור לבטלן מה"ת כיון שע"י הביטול ברוב הרי מבטל הוא קיום מ"ע דשריפה דכבר רמיא עלי' קודם ביטולם וכן חמץ דאית בי' נמי מ"ע דתשביתו יהי' אסור לבטלו מפאת ביטול מ"ע דתשביתו עש"ה מש"ש בזה באות מ' ואות מ"א וכעת נלענ"ד עוד בפשיטות דד"ז תלוי בפלוגתא דתנאי ביבמות (דף י"ח ע"א) אי אסור לבטל מצות יבמין או לא היינו אי רשאי היבם ליקח אחות אשה שנפלה לו לייבום כיון שמבטל בזה מצות יבמין שתופטר מחליצה ומייבום ע"ש הרי דכל שעושה מעשה שעל ידה יסתלק הדבר המחייב את המצוה כגון התם שהזיקה מחייבת מצות היבום או החליצה וע"י שנושא אחותה הזיקה מסתלקת וסר הדבר המחייב את המצוה אזי הוא פלוגתא דתנאי אי חשוב זה ביטול מצוה ואסור או לא וא"כ ה"נ דהאיסור שבדבר מחייב שריפתו ומה שמבטלו ברוב הרי סר איסורו עי"כ ונסתלק הדבר המחייב את מצות שריפתו וא"כ הוא דומה בדומה ממש להך דהתם וכמובן ועי"ל דענין הפלוגתא ביבמות שם דכיון דרשאי לחלוץ וענין החליצה הרי הוא רק פטור היבמה שנפטרת מזיקת הייבום וניתרת להנשא לעלמא וע"כ ס"ל למאן דמתיר לבטל מצות יבמין דכיון דע"י נישואי אחותה ג"כ היא נפטרת וניתרת לעלמא ע"כ אין בם משום ביטול מצוה כלל כיון שגם בם נתקיים ענין המצוה ותכלית פעולתה ודו"ק וגם לפי"ז הך דנשרפין ודתשביתו דומה לשם כיון דהמצוה הוא רק לבער האיסור וא"כ כיון דע"י הביטול ג"כ נסתלק האיסור ונהפך להיות היתר וסר מציאות האיסור מן העולם א"כ הרי הביטול הוא עצמו ביעור ואיננו ביטול מצוה כלל ודו"ק ולכאורה ד"ז ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דסנהדרין (דף מ"ה ע"ב) אי בעי' קרא כדכתי' או לא דלמ"ד דבעי' קרא כדכתי' ה"נ בעי' שריפה וחליצה ממש ולא מהני מה שמתקיים תכלית פעולת המצוה ע"י מעשה אחרת ודו"ק ובאתי רק להעיר

כלל צה) אין קנין לעבד בלא רבו לכאורה, נראה דר' יהודה ס"ל דיש קנין לעבד בלא רבו דהא ר"מ ורבנן פליגי בזה בקידושין (דף כ"ג ע"ב) דר"מ ס"ל דאין קנין כו' ורבנן ס"ל דיש קנין כו' ונודע דסתם רבנן דר"מ היינו ר' יהודה וכמבואר בכתובות (דף נ"א ע"ב) ובכריתות (דף ז' ע"א) ע"ש ברש"י ד"ה וחכמים ואולם בב"ק (דף פ"ח ע"א) אהא דאמר שם דטעמא דר' יהודה דאין לעבדים בושת משום דכתי' כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו יצא עבד שאין לו אחוה ופריך אלא מעתה לר' יהודה זוממי עבד לא יהרוגו דכתי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כתבו שם התוס' ד"ה דכתי' וז"ל תימא דתיקשי לי' לר' יהודה מריבית ואונאה וגונב נפש דבכלהו כתי' אחיו ובצדקה נמי כתי' אחיך האביון ומיהו קצת משמע בפ"ק דגיטין דאין כל כך חובה ליתן צדקה לעבד כו' וגונב נפש נמי לא מיחייב בעבד אפי' לרבנן כו' וריבית ואונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו (ולא שייכי בעבד) עכ"ל ומוכח דגם ר' יהודה יכול לסבור דאין קנין כו' וצע"ק

כלל צו) אין קנין לעבד בלא רבו. ע' רשב"א קידושין (דף כ"ד ע"ב) דפי' פלוגתא דר"מ ורבנן אי מהני מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דענין הפלוגתא הוא בהא דאין קנין לעבד בלא רבו אם האדון קונה מיד ואין לעבד התחלת קנין כלל א"ד העבד קונה תחלה רגע אחת עכ"פ ואח"כ האדון קונה ממנו דר"מ ס"ל דאין לעבד התחלת ין כלל וע"כ לא מהני תנאי שמתנה עם העבד ע"מ שאין לרבו כו' דה"ל כמתנה עם אחר דרק לזכות יד עבד כיד רבו והוי כהגיע מיד ליד האדון אבל לחוב ה"ל כאיש אחר וכמובן ורבנן ס"ל דהעבד קונה תחלה ואח"כ האדון קונה ממנו וע"כ שפיר התנאי חל כיון דהעבד קונה תחלה ואינו מתנה עם אחר עש"ה בשם הראב"ד [וע' דוגמת זה בב"מ (דף י"ב ע"א) דדן הש"ס אי קטן לית לי' זכי' לנפשי' כלל א"ד אית לי' זכי' לנפשי' ואבוה מיני' קא זכי ע"ש] ונלענ"ד שיש עוד נפקותא בזה לענין עבד שקנה עבד דמבואר ברש"י ותוס' נזיר (דף ס"א ע"ב) ד"ה אי הכי עבדים נמי עש"ה שכתבו דכי היכי דעכו"ם אין קונה עבד רק למעשה ידיו אבל לא לגופו מגזה"כ דמהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים זה מזה וכמבואר ביבמות (דף מ"ו ע"א) וגיטין (דף ל"ח ע"א) ה"נ עבד דינו כעכו"ם לענין זה ואינו קונה עבד אחר רק למעשה ידיו אבל לא לגופו ע"ש וא"כ יש נפקותא לעבד שקנה עבד דאם האדון קונה מיד אזי שפיר נקנה לו לגופו כיון שהאדון ישראל הוא ואם העבד קונה תחלה והאדון מיני' קזכי א"כ כיון דאין לעבד קנין בו רק למעשה ידיו א"כ גם האדון אין קונה אותו רק למעשה ידיו שהרי אין האדון יכול לקנות ממנו יותר ממה שקנה הוא ע' זבחים (דף ע"ה ע"ב) כלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו וז"פ

כלל צז) אין קנין לעבד בלא רבו. ראיתי חידוש במהרש"א גיטין (דף נ"ז ע"א) דאהא דאמר שם מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין העכו"ם והשיאן זה לזה אמרה לו בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך כו' ובח"א למהרש"א שם וז"ל מהכא משמע קצת דארוסה אין לה כתובה ואפשר לומר דה"ק כיון דשבוי' הוי והעכו"ם קונה את ישראל וכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו כלום להשתעבד בו כתובתה עכ"ל ומתבאר מדבריו ז"ל דגם בישראל הקנוי לעכו"ם איתי' לכללא דאין קנין לעבד בלא רבו והוא פליאה עצומה דישראל הקנוי לעכו"ם הרי אין קנוי לו רק למעשה ידיו אבל לא לגופי' וכמבואר ביבמות (דף מ"ה ע"א) וגיטין (דף ל"ח ע"א) אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם כו' עש"ה בגיטין דמבואר דאפי' ישראל הקנוי לעכו"ם ע"י שבי' אין קנוי לו רק למעשה ידיו וא"כ הרי הוא רק כע"ע הקנוי לישראל דקנוי למעשה ידיו ויש לו קנין בלא רבו כמבואר במשנה ב"מ דף י"ב ע"א) דמציאת ע"ע לעצמו ובמשנה עירובין (דף ע"ט ע"ב) ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העבריים כו' אבל אינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו וכזה במע"ש פ"ד מ"ד וכ"ה בכמה דוכתי ועוד מקרא מלא נאמר בע"ע הנמכר לעכו"ם או השיגה ידו ונגאל ובקידושין (דף ט"ו ע"ב) או השיגה ידו זה גאולת עצמו ולדברי המהרש"א הנ"ל איך משכחת השיגה ידו הא כל