בית האוצר חלק א קעד

ודוחק לומר דכיון דהשעיר הוא קרבן דיוה"כ ע"כ יותר יש להיות לו דין כפרת עיצומו של יום ממין כפרה אחרת ובאתי רק להעיר]

ונתיישבתי עוד די"ל דהא דאמר בש"ס דחנקתי' אומצא ומית אין יוה"כ מכפר אין הטעם מפאת שהמכפר צריך שיהי' אחר החטא רק הטעם דהואיל והאכילה אסורה ביוה"כ וא"כ החטא נגד מעלת היום ומדריגתו וע"כ א"א שהיום עצמו יכפר ברגע החטא כיון שאדרבה הרי חטא נגד מעלת הרגע ההוא ואיך תכפר עליו וע"כ אפשר שיכפר רק רגע שאחר החטא שלא חטא נגדה משא"כ בצער המיתה שלא הי' החטא נגד צער המיתה ע"כ שפיר המיתה מכפרת עם החטא יחד ודו"ק. ואולם לפי"ז יומצא ג"כ דמאבד עצמו לדעת דהי' החטא לעומת צער המיתה עצמו א"כ היכא דחנק עצמו בידים ובזדון ע"י אכילת חלב וכדומה לא תכפר עליו המיתה דשוב דמי ממש להך דיוה"כ וכמובן וא"כ אכתי תיקשי דמשכחת חטאת קרב לאחר מיתה בכה"ג ואולם הא בורכא דרק חטא דאיבוד עצמו לדעת הי' בכה"ג נגד המיתה עצמה משא"כ חטא דאכילת חלב הרי איננו נגד ענין המיתה רק שהי' יחד עם המיתה ודו"ק וא"כ שפיר אפשר למיתה שתכפר על חטא זה ולא דמי לאכילה ביוה"כ דהי' החטא נגד מעלת היום שהוא המכפר וכמובן ועי"ל דאוכל כדי לחנוק א"ע חשוב שלכד"א ועוד לא דמי הך דמיתה ליוה"כ דבמיתה המיתה עצמה החטא לא שהחטא הוא נגד המיתה רק שהמיתה עצמה החטא ולא דמי ליוה"כ דהחטא הוא נגד מעלת יוה"כ ודו"ק ובהך דמיתה דהמיתה עצמה החטא יש לדון רק דא"א שתכפר כיון דהיא עצמה החטא ואין קטיגור נעשה סניגור וגם הם ב' היפיכים בנושא אחד דהחטא עצמו יכפר וכבר דיברנו בזה לעיל מהך דתמורה (דף כ' ע"ב) דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכ"ש בעבירה עצמה ובאתי רק להעיר

ודע דדברי הרשב"א שבועות הנ"ל א"א לפרש עד"ז לומר דכוונתו דרק ליוה"כ א"א שיכפר בחנקתו אומצא ומית כיון דהחטא נגד מעלת היום משא"כ בשעיר דאין החטא נגד עניינו של שעיר דז"א דהרי הרשב"א כ' דלעבירה שנעשה בשעת שילוח כו' ולא הזכיר עבירת יוה"כ דייקא וא"כ גם שאר עבירה הנעשית ביוה"כ ומת מתוכה ס"ל להרשב"א דאין יוה"כ מכפר ואז הרי אין החטא נגד מעלת יוה"כ וע"כ כוונת הרשב"א ז"ל דכפרת יוה"כ צריכה שתהי' אחר החטא משא"כ כפרת שעיר וכמו שכתבנו

ודע דבמה שכתבנו דהך דחנקתי' אומצא כו' הטעם מפאת שהי' החטא נגד הרגע ההוא משא"כ בחי' אחרי החטא יש ג"כ לפקפק בו ולומר דאכילה ביוה"כ אין החטא יותר נגד מעלת רגע אכילתו מנגד מעלת שאר כל היום דכיון דחייבה תורה עינוי ביוה"כ וזה ביטל העינוי באכילתו א"כ הרי החטא זה נגד כל היום בשוה כמו שהוא נגד הרגע שאוכל בה ודו"ק וי"ל דזה תלוי בספק שנסתפק בס' ערוך לנר בפרק בתרא דיומא לענין מי שאכל ביוה"כ אם מותר לאכול עוד כיון דהמצוה רק העינוי וזה הרי כבר ביטל עינויו וכבר נעשתה העבירה וא"א להחזירה ע"ש דאי נאמר דאחרי אכילה ראשונה כבר פסק חיוב התענית א"כ הרי אכילה זאת נגד כל היום בשוה משא"כ אם עדיין אסור לאכול אח"כ י"ל דהחטא רק נגד שעת האכילה דאח"כ הרי עדיין מצות יוה"כ עליו ולא ביטל עדיין מצוה דאח"כ ודו"ק ואולם גוף הספק שלו לא ניתן להאמר כלל דוודאי כל אכילה ואכילה בפ"ע מסרת העינוי וה"ל כל אכילה איסור בפ"ע וידובר בזה במ"א אי"ה ואכ"מ ובאתי רק להעיר]

ודע דיש להעיר עוד לטעם הנ"ל דהא דאין כפרה למתים הוא משום דכבר כיפרה לו המיתה דא"כ תיקשי למ"ד בסנהדרין (דף מ"ז ע"א) דמת מתוך רשעו לא ה"ל כפרה (עש"ה דאמר דמש"ה קדשי מזבח דעיר הנדחת ימותו ואינם קריבין מטעמא דזבח רשעים תועבה ואפי' אחרי שנהרגו ונעשה דין באנשי עה"נ נמי מת מתוך רשעו לא ה"ל כפרה ואכתי זבח רשעים הוא עש"ה) דא"כ האוכל חלב בשוגג והפריש חטאת ואח"כ הרשיע ומת מתוך רשעו תוקרב חטאתו כיון דלא כיפרה לו המיתה

וכן יש להעיר לפי מאי דאמר שם בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ע"ש דפריך אהא דתנן לא היו קוברין אותן (הרוגי ב"ד) בקברות אבותיהן ואי ס"ד כיון דאיקטול ה"ל כפרה ליקברו ומשני מיתה וקבורה בעי' כו' וא"כ כיון דהמיתה לבדה אין מכפרת רק עם הקבורה א"כ תיקשי דחטאת שמתו בעלי' תוקרב בין מיתה לקבורה אולם ברש"י סנהדרין שם כ' מיתה וקבורה בעי' אם נקברו מכפרת מיתתן עליהן עכ"ל ומוכח דהמיתה לבדה מכפרת אלא דכפרתה תלוי' ועומדת עד הקבורה דהקבורה מעכבת בכפרת המיתה ואם נקבר אח"כ אגמ"ל דכבר כיפרה לו המיתה וא"כ שפיר א"א להקריב חטאת שמתו בעלי' קודם קבורה כיון דכשיוקבר אח"כ אגמ"ל דכבר כיפרה לו המיתה ונמצאת החטאת באה לבטלה ופסולה למפרע ובאתי רק להעיר

והנה מצאתי עוד בתוספתא ב"ק פרק י' וז"ל דרש ר"ע כשבא מזפרן בגוזל את הגר ונשבע לו והי' עולה לירושלים ומעותיו ואשמו בידו ומת בדרך הכסף ינתן לבניו ואשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שנא' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו מי שצריך כפרה יצא זה שאין צריך כפרה עכ"ל והנה מפורש בתוספתא זאת דהא דאין כפרה למת היינו משום דלאחר מיתה א"צ כפרה עוד [ושאין הטעם כמו שדננו לומר דהוא משום דאדם כתיב בי' בכולהו קרבנות ומת לאו אדם מיקרי] ואולם עדיין אין מבואר מפני מה א"צ כפרה אם הטעם מפאת דכבר כיפר לו צער המיתה או ענין הסילוק מן העולם או הטעם מפאת דהכפרה עניינה רק להציל מיסורי עוה"ז ומת א"צ לכפרה זאת ולא שייכה בי' והן הן ב' הטעמים שהבאנו לעיל מן הס' חסידים ז"ל

ואולם שבתי וראיתי כי כדברי התוספתא הנ"ל איתא ג"כ בספרי נשא עה"כ מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו ושם נאמר בזה"ל את שצריך כפרה יצא מת שכיפרה לו נפשו עכ"ל הספרי והנה מפורש בספרי כטעם הא' הנ"ל ותו לא מידי וע"ע בספרי נשא שם עה"כ ואשמה הנפש ההוא והתודו וז"ל למה נאמר לפי שנא' והתודה אשר חטא עלי' אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי אשם מנין ת"ל ואשמה הנפש ההוא והתודו ר' נתן אומר זה בנה אב לכל המתים שטעונין וידוי עכ"ל ונראה ג"כ כוונת הלימוד דמיתה יש בה כח כפרת קרבנות דייקא וכמו שכתבנו בתחלת דברינו דמש"ה כפרת קרבן הוא דלא שייכא אחר מיתה מפאת דכבר כיפרה לו המיתה משא"כ שאר מיני כפרות כצדקה וכדומה שייכי שפיר וכנ"ל וע"כ כיון שהמיתה מכפרת כפרת קרבנות לכן ילפי' שפיר בבנין אב דכי היכי דכפרת קרבנות טעונה וידוי ה"ה כפרת מיתה וכמובן וע' סנהדרין (דף מ"ג ע"ב) במשנה דיליף וידוי מומתין מקרא אחרינא וגם הלימוד דשם הוא רק אמומתין מיתת ב"ד לא על כל המתים ע"ש ובאתי רק להעיר]

כלל פז) אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. יש להסתפק הא דבגדול בחכמה ובמנין מיהת יכולים לבטל אם הוא רק בתקנות וגזירות דרבנן אבל במלתא דהוי מה"ת אלא שמסרו הכתוב לחכמים כמלאכת חוה"מ וכדומה אם יכולים ב"ד אחר לשנות הדין מכפי מה שאמרו ב"ד הקודמים מי אמרי' דכיון דמסרו הכתוב לחכמים ע"כ הרשות ביד כל ב"ד גדול מחבירו לדון כפי מה שדעתו נוטה א"ד הואיל ועצמותו מה"ת אלא שמסרו הכתוב לחכמים א"כ מיד כשפסקו ב"ד הראשון כך עד"מ נעשה ממנו דאורייתא גמור הואיל ומה"ת הוא רק שמסרו הכתוב לחכמים [וכמו דמלאכת חוה"מ נחשב איסור תורה מפאת זה וכנודע] ושוב אין כח ביד ב"ד אחר לבטלו אפי' בגדול ממנו בחכמה ובמנין כמו שאין יכולים לבטל דין אחר דאורייתא ודו"ק היטב מאוד וע' ירושלמי שבת פ"א ה"ד בסופה וז"ל חמש חטאות מתות רצו ב"ד לבטל מבטלין א"ר חייא הדא דאת אמר (כמו בד"א) שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קריבה (פי' שלזה אין כח לב"ד לומר שתוקרב) עכ"ל: