בית האוצר חלק א קעב

דתיפוק לי' דלא הוי לשמה כיון דאין ברירה וכבבלי ריש כל הגט המובא בדבריו הנ"ל וכ"ה בירושלמי שם וא"כ לסברא דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה כו' ע"כ לומר דיש ברירה ולב"ה דאפי' הקדיחה תבשילו שפיר מצינן למיסבר דאין ברירה ויובן בזה מחלוקת ר' אליעזר ורבנן בביצה (דף ל"ד ע"ב) דר"א ס"ל דיש ברירה ורבנן דאין ברירה ע"ש ברש"י ד"ה ואומר מכאן וד"ה עד שירשום ולפי הנ"ל לטעמייהו אזלי דסתם רבנן דר"א היינו ר' יהושע וכמבואר בר"ן נדרים (דף ע"ג ע"ב) ובירושלמי הובא בתוס' סוטה (דף ג' ע"א) ד"ה ר' ישמעאל דר"א ס"ל כב"ש דלא יגרש אא"כ מצא כו' ור' יהושע ס"ל כב"ה דאפי' הקדיחה תבשילו ע"ש וא"כ לטעמייהו אזלי וכמובן ואולם לר' אושעיא דעירובין (דף ס"ח ע"א) ורבא ביצה (דף י' ע"א) פליגי ב"ש וב"ה להיפוך דב"ה ס"ל יש ברירה וב"ש ס"ל דאין ברירה ע"ש וי"ל גם בזה להיפוך ממה שכתבנו דמדאיצטריך קרא לאומר ללבלר ש"מ דיש ברירה רק דממקרא הנ"ל הפוסל אומר ללבלר הוא דילפי' דאין ברירה וא"כ שוב שכיר ב"ש וב"ה הנ"ל לטעמייהו וכמובן וע' תוס' ביצה (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ואומר ואין להאריך]

ועוד דאיצטריך קרא לדיעבד אם עבר וגירש שאין הגירושין מועילים דאפי' היתה סברת הש"ק דהאי דאין עושין מצות חבילות הוא לעיכובא עכ"ז הרי הוא עיכוב רק בענין המצוה שהעושה מצות חבילות כו' לא קיים מצוה וא"כ ה"נ לא יוחשבו הגירושין מצוה אבל פעולת היתר האשה וודאי הי' עושין אלא שלא קיים מצוה [וע' ספרי לקח טוב כלל י"א ד"ה והנה מה שרציתי] וא"כ הא שפיר איצטריך קרא לדיעבד וזה א"ל דכיון דאין עושין מצות חבילות א"כ עבר אמימרא דרחמנא ואין הגירושין מועילים מטעמא דכ"מ כו' דז"א דבגירושין לא שייכא סברא דכ"מ כו' וכמבואר בתוס' תמורה (דף ה' ע"א) ד"ה מיתיבי ומ"ש הש"ק דאין אל הגט להועיל מפאת דהוי משנה ממטבע כו' אין לו הבנה כלל דהא דמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר לר"מ הוא רק דרבנן ואיהו אקרא קאי ועוד יש לעיין אי שייך בכתיבת גט אחד לב' נשים הא דאין עושין כו' דהא הכתיבה הוא רק הכשר מצוה דעיקר מצוה היא הנתינה שמתגרשת בה וא"כ כיון שנותן הגט לזו וגם לזו ויש ב' נתינות א"כ מה שכתב שטר אחד ה"ל חבילות רק בהכשר המצוה ותלוי אי שייך הך דאין עושין כו' בהכשר מצוה כגון הבאת ב' כוסות כאחת והבאת הסוטות שדיברו בה התוס' סוטה (דף ח' ע"א) שם ד"ה אין ומדברי התוס' דשם נראה להדיא דחבילות דהכשר דכה"ג וודאי הוי רק דרבנן ואילו כאן אקרא איירינן. [ועיין קידושין (דף נ' ע"ב) במשנה ומעשה בה' נשים כו' וליקט אדם אחד כלכלה של תאינים כו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו כו' וע"ש בגמ' (דף נ"ב ע"א) ש"מ ממתני' ארבע כו' ומדוע לא חשיב נמי הך רבותא דאע"ג דקידש ה' נשים כאחת וה"ל עושה מצות חבילות אפ"ה מהני דהא בגט כה"ג המגרש לב' נשים כאחת לא מהני להש"ק הנ"ל מטעמא דאין עושין כו' ונהי דבקידושין עיקר המצוה הוא רק הביאה והקידושין הם רק הכשר מצוה מ"מ גבי גט נמי הכתיבה רק הכשר מצוה ואפ"ה לא מהני וכנ"ל ועכ"פ ה"ל למיחשב הך רבותא ולומר דש"מ נמי הך וע"כ דאין זה רבותא כלל ושאין שום ה"א לומר דלא מהני משום הא וז"פ] ועוד יש לעיין אי שייכא הא דאין עושין כו' גם בגירושין שהם מצוה וכגון במגרש משום ערות דבר דכיון דהמצוה רק כדי לסלק הרע והנזק וא"כ מה בכך דעושה חבילות סוף סוף הרי הסיר הנזק והרע וה"ז רק כשורף כל חמצו בב"א ויש לדון בזה בענין הדלקת שמן שריפה בחנוכה וע' ס' קהלת יעקב בתחלתו מיהו לר"ע דס"ל בחלה (פ"ב מ"ג) דתעשנה בטומאה ואל תעשנה קבין כו' מוכח דשריפת תרומה טמאה היא מצוה עצמותית כאכילת הטהורה ואיננו ביעור הטומאה לבד ואין להאריך

ודע דגם מה שדימה הש"ק הנ"ל הך דה' שכתבו כלל בתוך הגט כו' להך דב' כהנים דסוטה (דף ח' ע"א) דלית בי' משום מצות חבילות לענ"ד ג"כ לא דמי דשם איירי בב' כהנים המשקין כל אחד סוטה בפ"ע וא"כ מעשה של זה מעשה בפ"ע ושל זה מעשה בפ"ע ואין להם חיבור כלל וע"כ שפיר אף שזה עושה המעשה בשעה שהאחר עושה מעשהו אין בזה משום חבילות משא"כ ה' המגרשין נשותיהן בשטר אחד הרי כאן כתיבת שטר אחד לחמשתן ושפיר חשיב חבילות וכמובן ובאתי רק להעיר

כלל פו) אין כפרה למתים. ל' הגמ' זבחים (דף ט' ע"ב) לענין שאין מת מתכפר ע"י קרבן שמביא עליו אדם חי וצ"ל דזהו רק בכפרת קרבן אבל עצם ענין כפרה שייך שפיר גם במת ע"י חי וכמבואר בקידושין (דף ל"א ע"ב) דתוך י"ב חודש לאחר פטירת אביו אומר הריני כפרת משכבו וע"ע סוכה (דף כ' ע"א) אר"ל הריני כפרת ר' חייא ובניו ע"ש ברש"י דפי' דלאחר פטירתם אמר כן [ולולי פירש"י הי' אפשר לומר דאמר כן בחייהם ע"ד שאמר ר' ישמעאל בנגעים פרק ב' מ"א בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע כו' ובסנהדרין (דף י"ח ע"א) במשנה וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומר לו אנו כפרתך כו' וביומא (ד' כ"ג ע"א) בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם כו' ובירושלמי שם איתא אני כפרתכם כו' וע' תוס' כתובות (דף ק"ה ע"ב) ד"ה וכי וז"ל והכי איתא בהדיא בסדר אליהו זוטא דתלמידי חכמים כפרה להם לישראל בכל מקום מושבותיהם כו' עכ"ל והוא בסדר אליהו זוטא פרק ב' וכ"ה בתד"א בכמה דוכתי מזבח כפרה אני להם לישראל בכל מקומות מושבותיהם כו'] וע' תנחומא (האזינו) אקרא דכפר לעמך ישראל אשר פדית ד' מכאן שהחיים פודין את המתים בצדקה ע"ש בארוכה ובספרי שופטים עה"כ הנ"ל כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכים כפרה כו' וע' הוריות (דף ו' ע"א) כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' ראוי' כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים וע"ש דאמר דהוא מטעם מגו דמכפרה (עגלה ערופה) אחיים מכפרה נמי אמתים עד יוצאי מצרים ע"ש ועכ"פ מבואר בכ"ז דשייך כפרה למת ע"י חי [וע"ע סנהדרין (דף מ"ו ע"ב) איבעיא להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה וברש"י כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות וע"ע ברש"י שם במשנה ולא היו מתאבלין עליהן (על הרוגי ב"ד) כדי שיהא בזיונן כפרה להן וע"ע שם (דף מ"ז ע"א) סי' יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר כו'. וברש"י סי' יפה כו' דיש לו כפרה בכך] וצ"ל דמשונים ענייני כפרה הנ"ל מכפרת קרבן דאמרי' בה דאין כפרה למתים וכנ"ל

והנה לעיל כלל ז' אות ג' כתבתי טעם הדבר דלא שייך כפרה למת ע"י קרבן דהוא משום דבקרבנות כתיב אדם כי יקריב מכם ומת לאו אדם מיקרי כמבואר בש"ס כריתות (דף ו' ע"ב) והארכתי בו לעיל בכלל הנ"ל וע"כ מת לאו בר קרבן הוא

והנה י"ל עוד טעם דאין כפרה למתים דהוא משום דהמיתה מכפרת כפרת הקרבן וא"צ כפרת הקרבן עוד וכדמוכח בכריתות (דף כ"ו ע"ב) השתא דאמרת כי מתיידע ליה מייתי חטאת אשם תלוי למה בא א"ר זירא שאם מת מת בלא עון מתקיף לה רבא מת מיתה ממרקת כו' וכזה עוד בשבועות (דף ח' ע"ב) לענין שעיר הנעשה בפנים דתולה על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף עד שיתוודע לו ויביא חטאת ע"ש דפריך וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה א"ר זירא לומר שאם מת מת בלא עון א"ל רבא אם מת מיתה ממרקת כו' וצ"ל לפי"ז דמיתה מכפרת רק כפרת קרבן אבל אין בה כח שאר כפרות דמייתינא דאל"כ תיקשי מכל הנך דוכתי דמייתינא דשייך כפרה למת ע"י חי בצדקה וכדומה ואמאי הרי כבר כיפרה המיתה וכמובן [ויל"ע קצת לפי מה שהערתי במ"א בחידושי דמאבד עצמו לדעת אין המיתה מכפרת עליו כיון שהמיתה עצמה עבירה ומבואר בתמורה (דף כ' ע"ב) דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ע"ש וא"כ תיקשי אסתימות הך כללא דאין כפרה למתים דהוא מבואר בכמה דוכתי דלפי דברינו יומצא דמשכחת הבאת קרבן על מת שאיבד עצמו לדעת ולא כיפרה לו המיתה וע' רש"י כריתות (דף כ"ז ע"ב) ד"ה לא דאהא דתנן שם המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו אחריו כ' וז"ל לא יביאנו בנו אחריו על חיוב שלו ואצ"ל על חטא האב דאין כפרה לאחר מיתה עכ"ל וא"כ תיקשי שהרי אין הטעם הזה מספיק דלפי הטעם