בית האוצר חלק א קסט

סוף סוף המעשה חמורה מן המחשבה וכוונת הצירוף רק לומר דגם המחשבה חטא וא"כ עכ"פ אכתי אין ראוי להעשות חשוד מקל לחמור. אולם באמת לא קשיא דהא באמת דעת התוס' כתובות הנ"ל דגם בעלמא נעשה חשוד ע"י המחשבה ורצון ומחזקי' בנותנת לאכול דגם אילו הי' בא לאכול לא היתה חוזרת בה וע"כ אם גם נאמר כדברינו דלא אמרי' הכי עכ"ז יש לחלק שפיר דרק בעלמא דאין המחשבה והרצון חטא הוא דאמרי' הכי דכיון דעדיין לא חטא ע"כ מחזקי' דבבואו לחטוא יחזור משא"כ בע"ז דגם המחשבה חטא וכבר תיעב עצמו והתחיל ונכנס בחטא ע"כ שפיר אמרי' דיגמור מחשבתו וחטאו ולא יחזור ודו"ק]

ועפי"ז יובן ג"כ מ"ש היפ"ת ז"ל פ' נח דבב"נ יש שלד"ע וכמבואר במדרש שופך דם האדם באדם היינו ע"י שליח דמו ישפך ע"ש. ולפי הנ"ל מובן הטעם דהא בעכו"ם נמי הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה וכמבואר בתוס' קידושין שם (דף ל"ט ע"ב) ד"ה מחשבה בשם המדרש ע"ש [ובלא"ה אין חזקת כשרות בעכו"ם וראוי לנו לומר דמשקיבל עליו לעשות העבירה וודאי יעשה] וע"כ שפיר בב"נ יש שלד"ע ודו"ק ובאתי רק להעיר

ודע דעפ"י דרכנו זה דבעי' בשליחות שיהי' שליח גם רגע לפני עשותו מעשה השליחות לא שיהי' נעשה שליח עם עשיית המעשה יחד אמרתי ג"כ ליישב הך דיבמות (דף קי"ח ע"ב) המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו מיסנא סני' לי' (ליבם) וזכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו א"ד כיון דזמנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין כו' ע"ש דמסיק דהוא ספק וחולצת ולא מתייבמת. ותמהו קצת אחרונים ז"ל דהשתא דנשאר בספק ובלא"ה אינה מתייבמת א"כ שוב הא ליכא חשש רחמא לי' וא"כ שוב הוא זכות גמור וגם חליצה לא תיבעי ואולם לדרכנו הנ"ל ניחא דכיון דזכי' מטעם שליחות א"כ בשלמא אם הי' בעצם זכות אז הי' נעשה שליח גם רגע קודם משהוא מתרצה לקבל הגט מן הבעל עבור האשה משא"כ עתה דחיישי' דרחמא לי' והוא חוב בעצם ורק מפאת קבלתו הגט דמעתה היא ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת עי"ז הוא דנעשה זכות א"כ הא א"א לו להעשות שליח רק עם קבלת הגט יחד וזה לא מהני ודו"ק היטב מאוד כי הוא כפתור ופרח בס"ד

כלל פ) אין שליח לד"ע אם איסורא מיהא איכא למשלח ע' קידושין (דף מ"ג ע"א) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש כו' דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו כו' ומוכח דאיסורא מיהא איכא מדמתחייב ביד"ש דינא רבה או זוטא עכ"פ ואולם הל בסנהדרין (דף כ"ט ע"א) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני מאי ה"ל למיטען דברי הרב כו' ומוכח דאיסורא נמי ליכא דאל"כ מה מועיל בטענה זאת סוף סוף הא איסורא עביד וי"ל דהנחש נידון בדינא רבא ואזיל הש"ס לסברת הת"ק בקידושין שם דביד"ש מתחייב רק דינא זוטא ועי"ל דבע"ח כיון דאין לו דין בידי אדם (דדין שור הנסקל איתי' רק בישראל לא בב"נ] ע"כ ה"ל דין שמים לגבי' עיקר הדין שלו והוי כמו דין ב"ד באדם דפטרי' למשלח ודו"ק

והנה י"ל עוד להיפוך דגם לש"ס קידושין הנ"ל ליכא אפילו איסורא למשלח כל היכא דאמרי' אשלד"ע והא דמתחייב ביד"ש הוא רק בשפיכות דמים דווקא דגרם מיהו חשיב המשלח ובש"ד חייבין ביד"ש גם אגרם וכמבואר בב"ק (דף קי"ט ע"א) וכ"ת ה"מ היכא דקעביד בידים (רציחה מתחייב מיתה) אבל גרמא לא ת"ש אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן עכ"ל הגמ' משא"כ בשאר עבירות דגרמא שרי כמבואר בשבת (דף ק"כ ע"ב) ויבואר במקומו אי"ה י"ל שפיר דגם איסורא ליכא למשלח ושוב מצאתי כן להדיא ברמב"ן עה"ת בראשית פרשה ל"ז פסוק כ"ו ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו וז"ל והנה שב ראובן למד להם שלא ישפכו דם בידם אבל ישליכוהו בבור וימות שם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם ובא יהודה עתה ואמר גם יחשב לנו לרציחה כאילו אנחנו הרגנוהו וכן הדבר באמת וכענין שאמר הכתוב ואותו הרגת בחרב בני עמון ודינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו ושניהם אמרו אמת עכ"ל ומפורש דהך דינא רבה כו' הוא רק מתורת גרם לא מתורת שליחות וא"כ בעלמא שפיר י"ל דאפי' איסורא ליכא ופטור המשלח גם ביד"ש ובאתי רק להעיר

כלל פא) אין שליח לד"ע. הערותי למ"ד בב"מ (דף י' ע"ב) דגם בחצר דבע"כ מותיב בה ואיננו שליח שעשאו האדם מדעתו רק התורה עושה את החצר לשליח שלא מרצון הבעלים אפ"ה שייך בי' דין אשלד"ע [זולת מטעמא דלאו בר חיובא] דא"כ תיקשי מדוע יש כח לאב לקדש את בתו לחייבי לאוין וכמבואר בקידושין (דף י"ט ע"ב) בברייתא והלא דין הוא אם מקדשה לפסולין לא ימכרנה לפסולין [וע' עוד קידושין (דף ס"ד ע"א) דבידו להשיאה לממזר למ"ד קידושין תופסין בח"ל] והרי מה שיש כח לאב לקבל גט לבתו הוא בהכרח רק מאותו הטעם שיש לו כח לקדש את בתו וכמבואר בכתובות (דף מ"ז ע"א) דמה שמקבל גט לבתו נלמד רק מדבידו להשיאה ומהיקישא דויצאה והיתה דאיתקוש יציאה להוי' ע"ש וא"כ כיון דמה שמקבל גט לבתו הוא בתורת שליחות אלא דהוא שליחות בע"כ שהתורה עשאתו לשליח בלי רצונה דומיא דחצר וכדמוכח מש"ס גיטין (דף כ"א ע"א) שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה על כרחה וא"כ ע"כ דמה שמקבל קידושין לבתו הוא ג"כ רק בתורת שליחות אלא דהוא שליחות בע"כ וא"כ למ"ד בב"מ הנ"ל דגם בשליחות כזה שייך אשלד"ע א"כ איך מקדשה לפסולין נימא אשלד"ע וכמובן :' ובאתי רק להעיר

כלל פב) אין שליח לדבר עבירה. אמרינן גם בשליח עבד כמבואר בקידושין (דף מ"ב ע"ב) אמר לעבדו ולשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע הרי דבעי' קרא גם לעבד ואל"ה הייתי אומר דאשלד"ע וכבר הערותי בזה בלקח טוב כלל א' אות י' ויש לעיין באמת דלמאי דילפי' אשלד"ע מקראי א"כ מנ"ל דבעבד נמי גילה קרא דילמא אתי קרא רק לשליח ולא לעבד דעדיף משליח וכמבואר בב"מ (דף צ"ו ע"א) דאע"ג דשליח לא חשוב בעלים לענין שאילה בבעלים והפרה בבעלים מ"מ עבד חשוב בעלים ממש מטעמא דיד עבד כיד רבו ע"ש וא"כ ה"נ דילמא מיעוטא דהוא ולא שלוחו דכתיב בשחוטי חוץ אתי רק למעט שליח משא"כ עבד דידו כיד רבו דילמא מתחייב שפיר על ידו וחשיב הוא והמקרא הרי צריך למעוטי שליח ואלימוד מב"כ דמעילה וטביחה ומכירה יוקשה ביותר כן וכמובן [מלבד טעמא דדברי הרב כו' דשייך גם בעבד וכמובן]

והנה מצאתי מקור מפורש לדין אשלד"ע גם בעבד והוא בילקוט פרשת מסעי רמז תשפ"ז בשם הספרי זוטא וז"ל לפי שנא' ועשית לו כאשר זמם יכול אף השולח (שליח להרוג אדם יתחייב המשלח כי היכי דעדים זוממין חייבין אעפ"י שלא הרגו בעצמן) אמרת מות יומת המכה ולא השולח כו' מיקל אני באלו ולא אקיל בעבד אחרים (פי' כששולח עבד של אחרים יתחייב המשלח ויופטר העבד כדי שלא יפסיד חבירו בעל העבד את עבדו. זית רענן) ת"ל מות יומת המכה מיקיל אני בעבד אחרים ולא אקיל בעבד עצמו (פי' דשולח עבד שלו יתחייב המשלח דיד עבד כיד רבו וה"ל כאילו הרגו בעצמו. ז"ר) ת"ל מות יומת המכה עכ"ל הספרי זוטא הצריך לענייננו והנה פה לימוד מפורש גם אעבד דאשלד"ע וגם יש מכאן לימוד חדש אגוף הך דינא דאשלד"ע נוסף על הלימודים שהוזכרו בסוגי' דקידושין הנ"ל [ועדיין צע"ק דלפי מאי דלא מייתי בש"ס קידושין שם ילפותא הנ"ל א"כ עדיין הקושי' במק"ע דמנ"ל הא דאשלד"ע בעבד וגם קצ"ע דשמאי הזקן ס"ל בקידושין שם (דף