בית האוצר חלק א קסו

תלוים בפלוגתא אי דרשי' טעמא דקרא דלמ"ד דלא דרשי' כו' אזי אין הסברא מכרעת בדיני התורה כלום ואין משגיחין על הסברא דנבילה וטריפה משובחות מפאת שלקו ע"י בוראן ואין לנו אלא מה שנאמר בתורה דנבילה וטריפה לא יאכלו והרי הם מאכל איסור בעצמותו ככל מאכלות אסורות ושפיר יוכל להיות שיש בם גם תיעוב בעצמותם אף שאין נודע לפי הסברא עבור מה הוא התיעוב ההוא והא דכותבין תפילין ע"ג עור נבילה כו' י"ל דהוא הלמ"מ שכך למדו מפי השמועה פירושא דקרא דלמען תהיה תורת ד' בפיך דפירושו ממין המותר בפיך וכן מוכח במס' סופרים ריש פרק א' וי"ל דר' יהושע הגרסי גופי' נמי הכי ס"ל ורק אל הביתוסי הכופר בתושבע"פ הוכרח לומר לו טעם שכלי להלכה הזאת ושהיא מחויבת גם מן הסברא משא"כ אנן לדידן א"צ לזה וע"כ שפיר נבילה וטריפה הם א"ח כשאר מאכלות אסורות ובאתי רק להעיר

ודע דמ"ש למעלה דאיסורין דמצטרפין לר"מ היינו רק איסורים המתועבים בעצמותם כיון דלא תאכל כל תועבה כתיב לכאורה מלישנא דר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפין זה עם זה לא מוכח כן ואולי הכוונה כל האסורין מחמת תיעוב ואולם יש קצת ראי' לסברתי זאת מתוספתא מכות פ"ג ה"ב מעשר שני והביכורים מצטרפין חוץ לחומה לספוג עליהן את המ' דברי ר' מאיר וחכ"א אין מצטרפין עכ"ל התוספתא וקשה לר"מ מאי ארי' מע"ש וביכורים הא כל האיסורין לר"מ מצטרפין זע"ז וכש"ס ע"ז הנ"ל וע"כ צ"ל דרק איסורי תיעוב הוא דמצטרפין משא"כ מע"ש וביכורים ותרומה וקדשים וכדומה דהם איסורי קדושה ואינם מתועבים ואדרבה איסורם מפאת המעלה והקדושה דאית בהו ליתנהו בכלל ל"ת כ"ת ואינם מצטרפין ורק מע"ש וביכורים בייחוד הוא דמצטרפין מפאת דאיתקשו זה לזה וכמבואר ביבמות (דף ע"ג ע"ב) וחכמים דר"מ דס"ל דאין מצטרפין נראה דהם ר' שמעון דיבמות שם דלא מקיש מע"ש לביכורים עש"ה ותבין

ואולם מגוף תיבת תועבה אין הכרח כ"כ לדברינו די"ל דתועבה פירושו רק איסור ואפי' דבר שאין בו תיעוב בעצמותו ואדרבה הוא דבר של קדושה ג"כ יתכן היותו בכלל הלאו דל"ת כ"ת מפאת איסורו דכיון שאסור לאדם מיקרי דבר שתיעבתי לך והכוונה שאסרתיו לך לאכלו וליהנות ממנו וריחקתיו ממך כריחוק שמתרחקין מדבר שמתעבין אותו וע' ע"ז (דף נ"ב ע"א) דיליף דע"ז של ישראל אסורה מיד שנעשית מדכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה משעת עשיי' קם לי' בארור ופריך ואימא ה"מ למיקם גברא בארור איתסורי לא מיתסרא ומשני תועבת ד' כתיב והכוונה דתועבת ד' פירושו איסור וכאילו אמר הכתוב אסורת ד' היינו שהוא דבר אשר השי"ת אסר אותו דאילו הי' תיבת תועבה שם פירושו שהוא מתועב אכתי אין ראי' לשיהי' איסור וע"כ גם כאן לא תאכל כ"ת פירושו ל"ת כל איסור ושפיר גם איסורי קדושה בכלל ויש לדבר עוד הרבה בזה ואכ"מ ובאתי פה רק להעיר

כלל עח) אין איסור חל על איסור. בירושלמי פסחים פ"ב ה"ג ד' רביעים בפני עצמן (עשה עיסה מד' רבעי הקב דשיעור חיוב חלה הוא בה' רביעים) וחימצן וד' רביעים בפני עצמן וחימצן ועירבן (אח"כ עירב ב' עיסות אלה ונעשו עיסת ח' רביעים ונטבלו לחלה) התרו בו משום טבל אינו לוקה משום חמץ לוקה אבל אם עירבן ואח"כ חימצן התרו בו משום טבל לוקה משום חמץ לוקה (מה טעם) איסור חמור (דחמץ דבכרת) חל על איסור קל (דטבל דבמיתה) ואין איסור קל חל על איסור חמור. עשה כרי והשתחוה לו (ונאסר משום ע"ז) ומירחו (ונעשה טבל) ואח"כ אכלו התרו בו משום טבל אינו לוקה משום עכו"ם לוקה. מירחו ואח"כ השתחוה לו התרו בו משום טבל לוקה משום עכו"ם לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור עכ"ל הירושלמי בקצרה וע' אתוון דאורייתא כלל כ"ה דהקשתי מדוע לא נקט הירושלמי גם בחלה כגוונא דנקט בכרי דכמירוח דתבואה כן יש בחלה גלגול הטובל לחלה וא"כ ה"ל למינקט נמי נתחמצו החיטין ואח"כ גילגל אין טבל חל על חמץ גילגל ואח"כ נתחמץ חמץ חל על טבל עש"ה מש"ש בזה

וכעת נלענ"ד בפשיטות עפ"י ירושלמי פסחים פ"ג ה"א דאמתני' ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי כו' פריך דאמאי פטור מכרת הא רובן חמץ ומשני שם בשם ר' יונה שנייא היא דכתיב לחם (גבי מצה וילפי' חמץ ממצה) ואלו אינן לחם וע"ש בירושלמי דמותיב לדר' יונה ומסיק דלענין חמץ לא בעי' לחם ועכ"פ לדעת ר' יונה דבעי' לחם לענין כרת דחמץ א"כ בנתחמצו החיטין ליכא כרת עדיין רק עד אחרי אשר נעשה לחם ונטבל לחלה דלענין חלה בעי' לחם וכנודע וא"כ אז הרי שוב גם איסור הטבל בא כאחת עם הכרת דחמץ ושפיר חל הטבל וע"כ שפיר לא נקט הירושלמי הך גוונא בחלה כיון דאין זה אליבא דכ"ע דלר' יונה הא גם בנתחמץ לפני הטיבול לחלה ג"כ הטבל חל וכנ"ל וע"כ ניחא לי' טפי למינקט גוונא דד' רביעים כו' דהוא אליבא דכ"ע וז"פ

ואולם גם לפי דברינו אלה נמצינו למידין מהירושלמי כלל בענין אאחע"א דהא דקל אחמור אינו חל היינו רק היכא דקדם גם החומר דהאיסור חמור משא"כ היכא דרק עצם איסור החמור הוא דקדם והחומר שלו חל כאחת עם האיסור הב' אז שפיר חל גם איסור הב' דמצד הסברא היה מקום להסתפק בזה ולומר דכיון דעצם איסור החמור קדם ע"כ גם בבוא החומר שלו לחול יחד עם האיסור המאוחר חשיב שחומר דאיסור החמור קדום לאיסור המאוחר כיון דחומר דאיסור החמור הוא רק השלמה שגוף האיסור כבר נמצא ורק שנשלם חומרתו עתה משא"כ האיסור המאוחר הוא חל חלות חדש לגמרי וע"כ י"ל דיותר נוח לחול השלמת האיסור הקדום מחלות חדש דאיסור המאוחר ולא חייל איסור המאוחר כה"ג בב"א עם חומר דאיסור החמור כיון דכל עיקר טעם חלות בב"א הוא רק משום דהי מינייהו מפקית וכאן לא שייך הי מינייהו מפקית דיותר נוח לחול חומר והשלמת האיסור שכבר הוא על הדבר משיחול חלות החדש וכנ"ל [וי"ל בזה עוד טעם אחר וק"ל] ואמנם מירושלמי הנ"ל יש ללמוד שפיר דבכה"ג חל האיסור המאוחר יחד עם חומר דאיסור הקדום דאל"כ הדק"ל דלינקוט נתחמץ ואח"כ גילגל כיון דלר' יונה נמי רק לענין כרת דחמץ בעי' לחם משא"כ לאו איכא גם כשאינו לחם וכדתנן ואלו עוברין כו' אעפ"י שאינן לחם וע"ש בירושלמי פסחים פ"ג ה"א בקרבן עדה וא"כ שפיר אין לטבל לחול אחמץ גם בכה"ג וכמובן ובאתי רק להעיר וע"ע בבבלי פסחים (דף ל"ה ע"א) דמוכח ג"כ דס"ל לר' פפא דלענין חמץ בעי' לחם ויותר מזה עוד דבעי' לחם עוני דייקא וזהו שהקשה הגמ' שם מהמחה וגמעו דחייב משום חמץ אע"ג דבמצה אין יוצא משום דלא מיקרי לחם וכמבואר בחולין (דף ק"כ ע"א) וכזה עצמו הקשה הירושלמי שם בפסחים אר' יונה הנ"ל עש"ה ופירש"י שם בפסחים לא זכיתי להבין וצ"ע רב ועמ"ש בזה בכלל ל"ה ואמנם עכ"פ לפי פירש"י שם בפסחים אין זה מוכרח כ"כ בדעת ר' פפא ויש לפרש כוונתו באופן אחר משא"כ בירושלמי הנ"ל מפורש דעת ר' יונה דבעי' לחם לענין כרת דחמץ וכנ"ל ובאתי רק להעיר

והנה מה שדקדקתי מירושלמי הנ"ל דבחלות קל על חמור אז כשחומר של החמור חל יחד עם הקל שפיר חלין כאחת לכאורה ז"א דהא לר' יונה דבעי לחם לענין חמץ א"כ חומר החמץ חל כאן באיחור מאיסור הטבל דטבל חל משעת גילגול העיסה וכנ"ל ואילו לענין לחם הרי בעי' קרמו פני' בתנור ומקמי הכי לא מקרי לחם וכמבואר במנחות (דף ע"ח ע"ב) וע' פסחים (דף ל"ז ע"א) ואולם ר"ע ס"ל גם לענין חלה דאינו נטבל רק עד אחרי הקרימה בתנור ע' חלה (פ"ג מ"ו) עש"ה בפיה"מ להרמב"ם ולרבנן נמי דגילגול טובל לחלה ע"כ צ"ל דמיד משעת גילגול מקרי לחם לענין חלה דהא בחלה נמי לחם כתי' והי' באכלכם מלחם הארץ וכל שאינו לחם פטור מחלה וכמבואר במנחות (דף ע' ע"ב) ובכמה דוכתי וא"כ י"ל דחייל אז כרת דחמץ ג"כ מטעם מגו דמגו דחשיב לחם לענין חלה חשיב נמי לחם לענין חמץ ואולם גם אם נאמר כן אכתי ליכא ראי' דקל