בית האוצר חלק א קסד

רב יצחק איני יודע אם נזרתי ואם לא נזרתי אהן הוא (הרי הוא) בתחלה אם מ' ואם נ' (יודע וודאי שנזר רק שמסופק אם קיבל עליו נזירות של מ' יום או נ' יום) אהן בסוף (ואפי' ר' יודה מודה בזה דהוא לחומרא מטעם חזקה דכיון שמוחזק בנזירות אין הנזירות מסתלקת ממנו עד נ') ר' יוסי בי רבי בון אומר איתפלגון ר' חייא בר בא ור' שמואל בר ר' יצחק כל עמא מודיי (פי' דבזה שניהם מודים) איני יודע אם נזרתי ואם לא נזרתי אהן הוא בתחלה אם מ' ואם נ' אהן בסוף מה פליגין אם אחת או שתים (שמסופק אם קיבל עליו נזירות אחת או קיבל עליו ב' נזירות דצריך למנות ב' נזירות בזאח"ז) ר' חייא בר בא עבד לי' כבסוף (וצריך למנות גם הב' מספק מפאת חזקת נזירות וכמו במסופק בנזירות אחת אם מ' ואם נ') ר' שמואל עבד לי' כבתחלה (דהואיל והשני' נזירות בפ"ע הוא ה"ל כמסופק בתחלה אם נזר אם לא) עכ"ל הירושלמי וה"ז פלוגתא מפורשת אי מחזיקין מנזירות לנזירות או לא ונראה פשוט דבפלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל הוא דפליגי דמ"ד דמחזיקין ס"ל כר"י דב' נזירות הבאים בזאח"ז בלי הפסק בנתיים חדא נזירות אריכתא נינהו וע"כ מחזיקין שפיר דהוי כחזקה באותה הנזירות עצמה וכמסופק אם מ' ואם נ' ומ"ד דאין מחזיקין ס"ל כר"ל דנזירות דידי' לחוד ודברי' לחוד וע"כ ה"ל הנזירות הב' כנזירות חדשה וכמסופק בנוזר תחלה דהוא להקל וא"כ כיון דמצינו פלוגתא זאת עצמה בנזירות אי מחזיקין מנזירות לנזירות ושם קרוב לומר דבפלוגתא דר"י ור"ל הוא דפליגי אי ב' נזירות בזאח"ז בלי הפסק בנתיים כחד חשיבי ע"כ קרוב לומר ג"כ דפלוגתא דמחזיקין מאיסור לאיסור דעלמא דדמיא לפלוגתא דמחזיקין מנזירות לנזירות דירושלמי הנ"ל תליא נמי בפלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל דלסברת ר"י כמו דאמרי' כן בנזירות כן באיסורין איסור ב' הבא אחר איסור א' בלי הפסק בנתיים כאיסור אחד חשוב וע"כ מחזיקין כו' ולר"ל הוא להיפוך וכמובן וע' בבלי נזיר (דף ח' ע"א) דשם פשיטא לי' לגמ' דבב' נזירות חשיב נזירות הב' כמסופק בתחלה לר' יהודה וספיקו להקל עש"ה בפי' התוס' ובאתי רק להעיר

כלל עה) אין איסור חל על איסור. בחולין (דף ק"ב ע"א) פריך דלר' יהודה ל"ל קרא (דאמ"ה נוהג בבהמה טמאה) ליתי איסור אבר וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ (דר' יהודה הא שמעי' לי' גבי גיד שם (דף ק' ע"ב) דנוהג בבהמה טמאה מהאי טעמא דכיון דאיסורו נוהג בב"נ אתי וחייל אאיסור טומאה. רש"י ותוס') כו' ושאלני אדם אחד דמאי ראי' מגיד לאמ"ה הרי לפמ"ש התוס' ביבמות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה אמר וז"ל ואע"ג דבפ' גיה"נ איכא למ"ד דאיסור טריפה חל על איסור אמ"ה אע"ג דחמור מיניה דחשיב משהו בשר גידים ועצמות ואע"ג דלית ביה כזית ונוהג בב"נ וחייל עלייהו איסור טריפה דקיל אפי' בלא כולל אור"י דיש חומרא בטריפה דכשנטרפה שוב אין לה היתר אפי' נשחטה אבל איסור אמ"ה אתי' שחיטה ומפקע לי' עכ"ל ולפי"ז מאי ראי' מגיד לאמ"ה הא איכא למימר דנהי דגיד חייל אטומאה עכ"ז אמ"ה לא חייל אטומאה משום דהוי קל על חמור דטומאה אין היתר לאיסורה משא"כ אמ"ה עכ"ק והשבתי לו דלא הבין כוונת התוס' ביבמות דלכאורה ל"ל לתוס' יבמות לומר דאמ"ה אתי' שחיטה כו' ולמה להם להזכיר שחיטה דייקא הרי גם במתה מאילי' או שנתנבלה בשחיטה ליכא תו אחרי מיתתה איסור אמ"ה וא"כ הרי בפשיטות יש היתר לאיסור אמ"ה אחרי מיתת הבהמה תהי' איזה מיתה שתהי' ולמה להם להזכיר מיתה דשחיטה דייקא ואולם הכוונה פשוטה דמאי דיופסק איסור אמ"ה אחרי מיתת הבהמה זה לא מיקרי יש היתר לאיסורו כלל כיון דאז לא תחי' הבהמה ולא יהי' אמ"ה כלל ורק אם יש מציאות שהאבר עדיין יהי' אמ"ה ועכ"ז יהי' היתר זה מיקרי היתר לאיסורו של אמ"ה משא"כ מה שהוא פוסק להיות אמ"ה זה לא מיקרי יש היתר לאיסורו שהרי איסורו הוא תמידי דכ"ז שהוא אמ"ה הוא אסור ובשעה שהוא מותר הרי אינו אמ"ה כלל

ועיין דוגמת סברא זאת ממש בר"ן גיטין פרק המגרש אהך דאמר רבא הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי כו' וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כ' בפ"ד מה' גירושין ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר לה ע"מ שלא תשתי יין לעולם כו' ודבריו תמוהין דאפי' אמר לה ע"מ שלא תנשאי לפלוני לעולם אינו כע"מ שלא תשתי יין לעולם אלא כע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ונראה שדעתו ז"ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין לאחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה לעולם אבל זו נאסרה בנשואין של זה לעולם שהרי כל ימי חייו לא תינשא לו ונשואין לאחר מיתה א"א ולמדה מדאמרי' בגמ' דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואמאי והאמרי' בנדרים (דף כ"ו) קונים ביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר וה"נ רשאה לילך לבית אבי' לאחר מיתתו ונמצא שאין תנאי זה אלא ככל ימי חיי פלוני אלא וודאי היינו טעמא שאעפ"י שלאחר מיתת האב א"א לה לעבור על תנאה אפ"ה בבית אבי' שנאסרה לא תהא מותרת לעולם דלאחר מיתת אבי' לאו בית אבי' הוא כו' עכ"ל [וע' תורת חיים עירובין (דף ט"ו ע"ב)] וא"כ ה"נ שפיר לא חשיב איסור אמ"ה יש היתר לאיסורו במה שיותר אחרי מיתת הבהמה כיון דאז הא לאו אמ"ה הוא וכ"ז שהוא אמ"ה לעולם הרי אסור וע"כ התוס' יבמות הנ"ל נקטו בדיוק שחיטה דייקא דאז היא ניתרת בעודה מפרכסת וחי' עדיין וזה שפיר חשיב יש היתר לאיסורו כיון דאז הוא אמ"ה עדיין ואעפ"כ מותר וע"כ בהך דחולין דאיירי בטמאה דאין השחיטה מתרת ורק אחר המיתה ממש הוא דפקע איסור אמ"ה לכן לא חשיב זה יש היתר לאיסורו כלל ולק"מ וז"פ וע"ע בתוס' פסחים (דף מ"ד ע"ב) ד"ה והה"ד ובתוס' קידושין (דף ל"ח ע"א) ד"ה והה"ד ובתוס' חולין (דף ק"כ ע"א) ד"ה חמץ וד"ה ומה ואכ"מ להאריך

כלל עו) אין איסור חל על איסור. סברת התוס' רי"ד דבחלות איסורין בב"א ראוי לומר כל שאינו בזא"ז כו' אלא דחלין מפאת דאחד בהכרח חל [דלא דמי לב' אחיות דלא חלי תרוייהו וכמו שהסביר בס' חידושי הרי"ם ליבמות ספ"ג וז"ל גם י"ל דאי איסור ב"א אינו חל וע"כ הטעם כדקיי"ל כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ואף דלא דמי לענין שלא יחול כלל היינו דשם אם יחול אחד יחולו שתיהן ב' אחיות וכל אחד מונע הב' דאין קידושין תופסין דכל אחת אחות אשה משא"כ בהנ"ל דהמניעה כל אחד לב' שכבר אסור אי אפשר עוד איסור א"כ אינו מונע רק להיות ב' איסורין אבל לא שלא יחול חד איסור דעכ"פ אסור רק לענין שיחולו שניהם שייך כן כו' עכ"ל] והי מינייהו מפקית נלענ"ד כי מכוונת היא בירושלמי נזיר פ"ג ה"ב בסופה א"ר יוסי בי ר' בון לא כן סברנן מימר באומר הריני נזיר (אמקבל עליו ב' נזירות קאי ומנה ראשונה ונשאל עלי' דאמרי' דעלתה לו שנייה בראשונה עש"ה) בדין הי' שלא יהא נזיר אלא אחת את הוא שהחמרת עליו שיהא נזיר שתים לא דייך שהחמרת עליו שיהא נזיר שתים אלא שאת אומר אין בידו כלום (שרצונך לומר דלא עלתה לו שנייה בראשונה ואין בידו כלום זה ודאי לא אמרי') עד כאן לשון הירושלמי עש"ה בפני משה דפירושו קשה להלום לענ"ד וכוונת הירושלמי נראה דהוא כתוס' רי"ד הנ"ל דהרי באמת הי' ראוי לומר שלא יחול מיד אלא אחד מהם מטעם כל שאינו בזא"ז כו' כיון דאין נזירות חל על נזירות [וכמו שהוא כן סברת התוס' רי"ד גבי אאחע"א] אלא דמטעם הי מינייהו מפקית הוא דחלין תרוייהו וע"כ כשנשאל על אחד מהם וודאי דאית לן לאפוקי אותו שנשאל עליו כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו ונעקר בלא"ה למפרע ולא שייך הי מינייהו מפקית ושוב אגמ"ל דגם בשעתה חלה השני' ולא הראשונה ודו"ק היטב

כלל עז) אין איסור חל על איסור. ע' ריטב"א קידושין (דף ע"ז ע"ב) דפי' הא דאוכל נבילה ביוה"כ פטור דקאי אנבילה דאין נבילה חל איוה"כ ע"ש. ולכאורה לפמ"ש הר"ן