בית האוצר חלק א קסב

ודע דמה שמבואר בריטב"א קידושין שם דהא דר"ש האוכל נבילה ביוה"כ פטור הכוונה דפטור אנבילה וחייב איוה"כ עש"ה מאיזה טעם הוכרח לזה והנה לפי דרכנו יש לפרש כן מטעם אחר וזה לדעת ר"ת שהבאתי למעלה דמכי מטי האוכל למקום דמצי לאהדורי עדיין ע"י הדחק עובר אהנאת גרון ואילו איסור הנאת מעיים הרי עובר רק בהבלעתו המאכל למקום דלא מצי תו לאהדורי שמשם ירד בהכרח למעיים ועכ"ז גם אז עדיין הרי איכא הנאת גרון וכתוס' כתובות הנ"ל דבזה הרי אין הר"ת חולק על התוס' דגם במקום דלא מצי תו לאהדורי איכא הנאת גרון אלא דמוסיף דעוד לפני זה כי מצי לאהדורי לי' נמי רק ע"י הדחק ג"כ איכא הנאת גרון וכמובן עש"ה בכתובות ותבין ונמצא דבהבלעתו המאכל למקום דלא מצי לאהדורי נמשך עדיין איסור יוה"כ דהוא בהנאת גרון ויש אז גם איסור נבילה וע"כ שפיר אין איסור נבילה חל על איסור יוה"כ כיון דאיסור יוה"כ מתחיל מקודם עוד מכי מצי לאהדורי נמי ע"י הדחק ואילו איסור נבילה בא רק אח"כ וא"כ הרי איסור יוה"כ קדום וכעין זה מבואר בריטב"א שם דנבילה חשוב קדום ליוה"כ משום דנבילה בכזית ויוה"כ ככותבת ואכילת כזית קודמת לככותבת ואע"ג דבבוא הככותבת הרי ישנם שניהם יחד ודו"ק

ודע דהא דמבואר ביומא (דף ע"ד ע"ב) תניא אידך תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה כו' ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה דבר שחייבין עלי' במקום אחר (בשבת) אף עינוי שחייבין עליו במקום אחר ואיזה זה פיגול ונותר אביא פיגול ונותר שהן בכרת ולא אביא את הטבל כו' ת"ל תענו ועניתם את נפשותיכם ריבה אביא הטבל שהיא במיתה ולא אביא את הנבילה כו' ת"ל תענו וגו' ריבה אביא את הנבילה שהיא בלאו ולא אביא את החולין כו' ת"ל תענו וגו' ריבה עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו הנה לא נוכרח לומר דהאי ברייתא דמחייבת אנבילה ביוה"כ משום יוה"כ אתי' דלא כר"ש דלפי מה דכתיבנא דהא דהאוכל נבילה ביוה"כ פטור היינו דפטור אנבילה א"כ אתי' שפיר גם אליבא דר"ש וכמובן וא"ל דכיון דפטור אנבילה א"כ שוב הא לא הוי דבר שחייבין עליו במקום אחר דז"א דשפיר הוא דבר שחייבין עליו במקום אחר כיון דנבילה בעלמא שלא ביוה"כ יש בה חיוב משום נבילה והרי הברייתא אומרת רק דבעי' דבר שחייבין עליו במקום אחר דומי' דמלאכה דחייבין עלי' במקום אחר בשבת וא"כ גם החיוב דמקום אחר דמלאכה הרי איננו ביוה"כ שחל בחול הרי דלא בעי דהחיוב דמקום אחר יהי' גם במעשה דיוה"כ וא"כ ה"נ בעינוי דנבילה דכוותה וז"פ

ואם כנים הדברים הנה מצאנו טעם להא דס"ל לר"ש אאחע"א בעלמא ואפי' בחמור על קל ע' יבמות (דף ל"ב ול"ג) סוגי' דזר ששימש בשבת וכריתות (דף כ"ג ע"ב) דס"ל לר"ש אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין ואילו לדידן קיי"ל דאחע"א בחמור על קל וזה דבאמת הרי יש לימוד מהך דיומא דאחע"א בחמור על קל דאל"כ ל"ל קרא לחולין הא גם ריבוי הקדום ע"כ אחולין קאי דאי אנבילה הא אאחע"א [וכדעת רש"י ותוס' ושאר מפרשים באמת דר"ש פוטר באמת באוכל נבילה ביוה"כ איוה"כ מטעמא דאאחע"א ומשאר הך דיומא ליכא ראי' דפיגול ונותר איכא לאוקמי בהקדיש ביוה"כ קרבנות דיוה"כ ונתפגלו וכן נותר איכא לאוקמי כשנעשה נותר בבוקר דיוה"כ ובלילה הי' מותר באכילה משום קדשים וכן טבל איכא לאוקמי כשמירח התבואה ביוה"כ ע"י עכו"ם ונטבלה ביוה"כ דבכלהו איסור יוה"כ קדום משא"כ בנבילה ואפי' נולדה ביוה"כ ומתה ביוה"כ לא משכחת דיוקדם יוה"כ כיון דיש בה איסור אינו זבוח דהי' בה גם במעי אמה ואמנם פיגול נמי לא משכחת דיוקדם יוה"כ כיון דהקרבן בהכרח נולד לפני יוה"כ דאל"כ הוי מחוסר זמן וא"כ הרי כבר נאסר מלפני יוה"כ משום אמ"ה ואינו זבוח וכשהקדישו אפי' ביוה"כ שפיר חל איסור ההקדש למ"ד דבקדשים אחע"א אפי' לר"ש ע' כריתות (דף כ"ג ע"ב) וא"כ כשנתפגל תו הרי עדיין יש בו איסור ההקדש למ"ד דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה ואין איסור יוה"כ חל על איסור הקדש ויש למצוא עוד טעמים אחרים דשייך כאן אאחע"א בהכרח ואין להאריך בזה כי המעיין המבין יבין מעצמו] ואמנם לר"ש לטעמי' דכ"ש למכות ומחייב גם אש ד"א מלקות וכנ"ל וא"כ החיוב לדידי' בכה"ת אהנאת מעיים לא אהנאת גרון וכנ"ל וא"כ תמיד עבירת יוה"כ קדום כיון דביוה"כ החיוב אהנאת גרון וכנ"ל וע"כ שפיר אין ראי' מכאן דאחע"א בחמור על קל וכמובן משא"כ לדידן דבכה"ת נמי חייבין אהנאת גרון וא"כ שוב שפיר עבירת יוה"כ הוא יחד עם עבירת הנבילה כו' וא"כ מדאצטריך קרא לחולין דאל"ה ה"א דקאי אנבילה לחוד ע"כ דאחע"א בחמור על קל וכמובן ויש לפלפל עוד בזה הרבה מאוד ובאתי רק להעיר

ודע דמה שמבואר בירושלמי תרומות דמודה ר"ל ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת י"ל דהוא ג"כ עפ"י הת"כ הנ"ל וזה עפ"י המבואר בס' תועפות ראם דפלוגתא דר"י ור"ל בדין ח"ש הוא לטעמייהו דר"י לטעמי' דבתר הנאת גרון אזלי' שייכא סברא דחזי לאיצטרופי ביותר כיון דאותו הח"ש עצמו יכול להעשות שיעור אם יקיאנו ויחזור ויאכלנו משא"כ ר"ל לטעמי' דהנאת מעיים בעי' לא שייך זה עכ"ד ולפי"ז ביוה"כ דמודה ר"ל נמי דהאיסור בהנאת גרון מגזה"כ דתענו את נפשותיכם עינוי שהוא בבית הנפש וכנ"ל ע"כ שפיר מודה ר"ל ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת ויובן בזה מאי דבש"ס דידן ריש פרק יוה"כ פליג אירושלמי הנ"ל וס"ל דר"י ור"ל פליגי נמי ביוה"כ בדין ח"ש עש"ה ולפי הנ"ל הדברים מובנים לנכון בס"ד דבש"ס דידן לא הובא דרשא דת"כ הנ"ל עינוי שהוא בבית הנפש וע"כ י"ל דש"ס דידן לית לי' דרשא הנ"ל ולכן שפיר אין חילוק בין יוה"כ לשאר איסורין משא"כ הירושלמי לטעמי' דבירושלמי יומא פ"ח ה"א הובא שם דרשא דת"כ הנ"ל [ומש"ש בירושלמי עינוי שהוא אב בית נפש ואיזו זו אכילה ושתי' הוא טעות דמוכח וצ"ל עינוי שהוא בבית הנפש כו' וכלשון הת"כ ואות א' דאב צריכה להמחק] לכן שפיר ס"ל לירושלמי דמודה ר"ל ביוה"כ ודו"ק ובאתי בכ"ז רק להעיר

כלל עד) אין איסור חל על איסור. עיין חולין (דף ק"ג ע"א) דפליגי ר' יוחנן ור"ל בחד לישנא אי איסור אמ"ה חל אאיסור טריפה דר"י ס"ל דחייל ור"ל ס"ל דלא חייל עש"ה וי"ל בהסברת פלוגתתם דהנה התוס' שם הקשו הא איסור אמ"ה מוסיף לב"נ וי"ל לפי המבואר בפיה"מ להרמב"ם חולין פ"ז על המשנה דנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה וז"ל ושים לבך על העיקר הגדול כו' שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י מרע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלין אמ"ה אין זה מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אמ"ה כו' עכ"ל וע' שבת (דף קל"ה ע"א) ניתנה תורה ונתחדשה הלכה והארכתי בזה במ"א ודברתי ממנו הרבה גם לעיל כלל א' דמשעה שעמדו ישראל בסיני וקיבלו התורה פקע מינייהו דין תורת ב"נ לגמרי וגם חיוב ז' מצות שנצטוו עליהם ב"נ פקע מינייהו אלא דנתחדשו להם ז' מצות אלו בסיני וא"כ עכ"פ לפי"ז אותו איסור אמ"ה אשר ישנו על הישראל איננו על הב"נ כלל דישראל מוזהר רק אאיסור אמ"ה אשר נאמר בסיני ואילו על הב"נ ישנו איסור אמ"ה אשר נאמר לאדם ולנח וא"כ הם איסורין שונין לגמרי ולא שייך מוסיף כלל כיון דהאיסור אשר על הישראל איננו על הב"נ כלל ואיננו מוסיף לב"נ [ואולם לפמ"ש תוס' יבמות (דף ל"ב ע"ב) דבמוסיף לא בעי' שם אחד לכאורה גם בכה"ג חשיב מוסיף וי"ל דכ"ז רק כאשר האיסור של שם האחר הוא ג"כ איסור של התורה הישראלית דכל התורה הוא אחדות אחד וע"כ חשיב כמו שם אחד משא"כ כאשר המוסיף הוא איסור אחר שאיננו מן התורה כלל ורק איסור שנאמר לאדם ולנח א"כ איסור כזה אין לו חיבור עם התורה כלל ושפיר לא חשיב מוסיף]

והנה בנזיר (דף י"ד ע"א) איתא אהא דתנן שם (דף י"ג ע"ב) במשנה האומר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר (מעכשיו) התחיל מונה את שלו ונולד לו בן (בתוך ימי הנזירות שלו) מניח את שלו ומונה את של בנו (הואיל וקיבל עלי' נזירות דבנו תחלה) ואח"כ משלים את שלו וע"ז איתא שם בגמ' נטמא בימי בנו ר' יוחנן אמר סותר (גם את נזירות שלו שמנה כבר) ר"ל אמר אינו סותר (נזירות שלו) רי"א סותר חדא נזירות אריכתא הוא ר"ל אמר אינו סותר נזירות דידי' לחוד ודברי' לחוד עכ"ל הגמ' ומבואר דר'