בית האוצר חלק א קנו

ואולי יש חילוק בזה עוד בין היכא דנאמר תיבת אכילה סתם לכאן דנאמר מכל האוכל אשר יאכל דמכל האוכל אשר יאכל י"ל דדייק טפי אוכל שדרך לאוכלו וממעט גם איסור שאין הדרך לאוכלו מפאת איסורו וע' מנחות (דף ע' ע"ב) תנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה כו' וברש"י אשר יזרע משמע כדרך שבנ"א מוציאין כו' ובחולין (דף קי"ז ע"ב) איתא ג"כ להך דתנא. דבר"י ולא הובאו שם תיבות אשר יזרע רק נאמר שם על כל זרע זרוע כדרך שבנ"א מוציאין כו' ואולם שם (דף קי"ט ע"ב) הובא ג"כ הך דתנא דבר"י והובאו שם גם תיבות אשר יזרע וכן בשבת (דף צ"ה ע"ב) איתא לכל מילי ר' שמעון כתלוש משוי לי' (לעציץ נקוב) ושאני לענין טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע וברש"י אשר יזרע. כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא כו' עכ"ל וכן בתרגום יונתן על המקרא הנ"ל (ויקרא י"א ל"ז וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא) ג"כ תירגם בזה"ל וארום אין יפיל מנבלתהון על כל זרע זרעונין באורחא די יזדרע בנוגבי' דכי הוא עכ"ל הנה שתירגם התיבות אשר יזרע באורחא די יזדרע וכוונתו לדרשת תנא דבי ר' ישמעאל הנ"ל כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה הרי דעיקר הדרשא הנ"ל הוא מתיבות אשר יזרע

ומדי דברי לא אוכל התאפק מלהביא את אשר כתוב בפירוש אשר לפני הנדפס בחומשין על יונתן שפי' דברי הת"י הנ"ל וז"ל יזדרע בנוגבי' פי' ביבשה ואילו הי' בשעת זריעתן במקום לחים א"כ נמצא שהם טמאין דתלושין הוי מקבלין טומאה ולכן תירגם ג"כ באורחא פי' בדרך סלול שבני אדם הולכין שם ומייבשין הקרקע עכ"ל הנה בהיותו בלתי יודע כוונת הת"י הפשוטה חיפה עליו דברים אשר אין להם שחר ותיבת בנוגבי' ג"כ לא ידע פירושו והפירוש פשוט שאם תפול נבילה על הזרע ביבשותו היינו בעוד שלא בא עליו מים ולא הוכשר טהור הוא וזהו לעומת מה שנאמר במקרא שלאחריו וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא וגו' ושם תירגם וארום אין מיתייהב מוי על בר זרעא ויפיל מנבלתהון עלוי ברוטבי' מסאב הוא כו' הנה דשם תירגם ברוטבי' היינו בלחותו ולעומת זה תירגם כאן בנוגבי' והיינו ביבשותו ומה דתירגם שם ברוטבי' אע"ג דגם אם המאכל כבר יבש בשעת נגיעת הטומאה נמי מקבל טומאה אם רק הי' עליו מים באיזה פעם ע"ש ברמב"ן דכ' באמת דעיקר קבלת הטומאה הוא רק כשהמאכל לח ממשקה שעליו בשעת קבלת הטומאה אלא דעשאה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים ונגבו כדי שלא ניתן דברינו לשיעורין ועמ"ש בספרי לקח טוב בהוספות שבסוף הספר בהוספה לכלל ח' על דברי הרמב"ן הנ"ל ע"ש שתמהתי עליו מגמ' חולין (דף קי"ח ע"א) ואולם כעת רואה אני שיש ראי' גדולה לסברתו מדברי התרגום יונתן הנ"ל

והנני חוזר לענייננו ואומר דעכ"פ מבואר בזה דאשר יזרע מפרשינן כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה וא"כ ה"נ הך דאשר יאכל יש לפרשו כדרך שבני אדם נוהגין לאכול ואולם הא גם תיבת אכילה סתם מצריך כדרך אכילתו ואין ראיה מהך דאשר יזרע דהאי כדרך כו' הנלמד ממשמעות זה מצריך יותר כדרך כו' מכדרך סתם דבעי' גם בדבר הנאמר בו אכילה סתם דבעי' ביה ג"כ כדרך אכילתו ועכ"ז אין נחשב שלא כדרך אכילתו מפאת איסור האכילה

ועוד נזכרתי דברי הגמ' סוכה (דף ל"ו ע"א) עשר תעשר את כל תבואת זרעך ונתת וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה כו' הרי דשם לא נאמר אשר יזרע רק תבואת זרעך סתם ואעפ"כ דריש כדרך שבני אדם כו' וע"ע נדרים (דף נ"ט ע"ב) שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר וגו' ודהיתירא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי ובר"ן מדכתיב זרעך משמע דוקא דהיתירא דהכי אורחייהו דאינשי כו' עכ"ל וא"כ נראה דגם הך דרשא דסוכה כדרך שבנ"א כו' דהוא ממש כדרשא דנדרים הנ"ל לפי מה שפי' הר"ן דהכי אורחייהו דאינשי כו' הוא ג"כ מדכתיב זרעך לנוכח האדם ולא כתיב זרע ולכן בעי' כדרד שבנ"א כו' ועכ"פ לפי דרשא דנדרים הנ"ל דהיכא דבעי' כדרך כו' הוא ממעט איסור משום דאיסורא לאו אורחייהו דאינשי א"כ לפי הך דמנחות ודת"י הנ"ל דאשר יזרע היינו כדרך שבנ"א כו' א"כ אשר יאכל נמי פירושו כדרך שבני אדם אוכלין וכנ"ל וע"כ אשר יאכל נמי שפיר ממעט איסור וכנ"ל ובאתי רק להעיר

וע"ע ברשב"ם ב"ב (דף פ"ט ע"ב) דאהא דאמר התם כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין טומאתן (ע"ש דאיירי לענין משקלים דאסור לשקול בהם לפי שעשויין באופן שיוכל להיות בהם אונאה) כ' ז"ל וז"ל כדרך שאמרו לענין איסורן דאסור לשקול בהם אם לא עשוין בענין זה כך אמרו לענין טומאתן דאינן מקבלין טומאה אם אין עשויין כך דלא חשיבי כלי כיון דאסור לשקול בהן עכ"ל והנה כי כן ג"כ הי' סברא דאוכל האסור לא יוחשב אוכל כיון דאסור לאוכלו ואולם הא גם הרשב"ם איירי רק לענין טומאה ואין ראיה מטומאה אאיסור וכנ"ל וע"ע שבועות (דף כ"ד ע"א) לענין אי אכילת נבילת וטריפות כו' מקרי' אכילה בלשון בני אדם

וע"ע בתוס' חולין (דף פ"א ע"א) ד"ה עולה שכתבו דאיסור שעל האוכל גרע ממה שאנו אומרים עליו דכשרוף דמי מפאת היותו עומד לשרוף עש"ה דלגבי עומד לישרף כשרוף דמי מהני חיבת הקודש בקדשים לשווי' אוכלא אע"ג דכשרוף דמי משא"כ לגבי אוכל אסור דקדשים לא מהני חבה"ק לעשות אוכל האסור כמותר עש"ה

וע"ע ב"מ (דף נ"ז ע"ב) חד"ה כיון דאהא דאמר התם דאין ריבית להקדש ופריך ה"ד אילימא דאוזפי' גיזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגיזבר וכיון שמעל הגיזבר יצאו מעותיו לחולין והוי להו דהדיוט כו' כתבו ז"ל וז"ל ולא מצי למימר דאוזפי' במזיד דלא נפקו לחולין דא"כ ליכא אגר נטר כיון שהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם עכ"ל ואין כוונתם מבוררת אם הכוונה דכיון דאסור להשתמש בהם ע"כ אפי' אי עבר והשתמש בהם באיסור לא חשיב הנאה וליכא אגר נטר א"ד כוונתם דכיון דלא נפקו לחולין א"כ הם דהקדש ולא זכה בהם הלוה כלל והשכר שנותן עבורם אינו ריבית כלל דמתנה בעלמא הוא דיהיב ולא דמי הלואתו שהרי לא זכה בדמי הלואתו וה"ז דוגמת הך דירושלמי המובא בר"ן שלהי האיש מקדש לפי שאין דמיהן כו' וכאן עדיף עוד מהתם דשם הוי איסור גרידא ואילו כאן מלבד האיסור דהקדש הרי יש להם בפועל בעלים אחרים שהרי הגבוה ית' בעליהם ואינם של הלוה ומלשון התוס' מוכח קצת דכיוונו לב' הסברות האלה גם יחד ובאתי רק להעיר וע"ע ביצה (דף י"ב ע"ב) ותוס' כתובות (דף ז' ע"א) ד"ה מתוך דמלאכה לצורך אכילת איסור לא מיקרי מלאכת אוכל נפש ומוכח קצת דאיסור לא מיקרי אוכל [דא"ל דהטעם הוא דלא מיסתבר דהתירה תורה מלאכה לצורך אכילה דאיסור דא"כ גם צורך קצת לב"ה לא היה ראוי למיחשיב להתיר את המלאכה עש"ה ותבין]

ואולם לפמ"ש למעלה דתיבות אשר יאכל מצרכי טפי כדרך אכילתן מתיבת אכילה סתם ותיבות אשר יאכל ממעט נמי אכילת איסור שאין הדרך לאוכלו מפני איסורו ואע"ג דאכילה סתם אין ממעטת אכילת איסור א"כ אין ראיה ממלאכת א"נ כיון דבמלאכת א"נ אשר יאכל כתיב ואולם לשון התוס' כתובות שם שכ' דלא מיקרי אוכל נפש משום איסור דרכיב עלי' עכ"ל מוכח דאין הדיוק מתיבות אשר יאכל רק דבפשיטות איסור לא מיקרי אוכל ואולי אוכל נפש הוא דלא מיקרי דהאיסור שבו הוא התנגדות אל הנפש הישראלית וע' יראים סי' קי"ג דתיבת נפש דקרא דאך אשר יאכל לכל נפש קאי אנפש של קדושה של האיש הישראלי כמו קרא דוהיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ושמש"ה מותר להוציא קטן למולו וס"ת לקרות בו דכיון דהוי מצוה לכן הם הנאת הנפש והוי להו בכלל היתר דאך אשר יאכל לכל נפש דיאכל הנאה משמע וכמבואר בפסחים (דף כ"א ע"ב) עכת"ד היראים שם עש"ה וא"כ ה"ה להיפוך אוכל איסור לא מיקרי אוכל נפש כיון שהנפש מצטערת מן האיסור ונהי דאנן השתא לב"ש קיימינן וב"ש הא אסרי הוצאת קטן למולו כו' עכ"ז י"ל דב"ש תרתי בעי אכילה ממש ושתהי' אכילה הבלתי מתנגדת אל הנפש וע"כ אוכל איסור שפיר אינו בכלל משא"כ תיבת אוכל גרידא היכא דלא כתיב אוכל