בית האוצר חלק א קנה

עוד לאו שמי' אכילה ולכן שפיר לענין איסור הב' ראוי שיופטר מפאת דלאו שמי' אכילה וכמובן וגם לפי הסברא השני' הנ"ל אשר כתבנו דא"א להתיר האיסור כיון דאם יותר שוב יהי' חשוב אכילה עכ"ז התינח רק לענין אותו האיסור בעצמו משא"כ לענין איסור מאוחר החל עליו הרי שפיר א"א שיאסור מכחו כיון דאפי' ישתרי האיסור הזה הרי עדיין לא יוחשב אכילה מפאת האיסור הקדום וא"כ שפיר לענין האיסור המאוחר פטור מפאת דלאו שמי' אכילה מכח האיסור הקדום דרק לענין אותו האיסור בעצמו הוא די"ל דאסור אע"ג דלאו שמי' אכילה מפאת דאי ישתרי יהי' שמי' אכילה משא"כ לענין איסור מאוחר הרי כיון שיש איסור קדום על הדבר א"כ סוף סוף הרי בפועל לאו שמי' אכילה מכח האיסור ההוא ובא האיסור המאוחר על דבר אשר כבר בעצמותו איננו אכילה גם זולת האיסור הבא עליו וכמובן וגם לפמ"ש דגזה"כ הוא נמי י"ל דזהו רק לענין אותו האיסור בעצמו משא"כ לענין איסור אחר שפיר האיסור הזה מסלק ממנו השם אכילה בעצם וחשוב לגבי האיסור האחר כאילו בעצם לא הי' לו השם אכילה כיון דלגבי איסור אחר הרי לא מצינו גזה"כ שיוחשב אכילה אעפ"י שאסור כבר מכח איסור זה וא"ל דכיון דבלא"ה אסור מכח איסור זה ועכ"ז חשוב אכילה לגבי אותו האיסור ע"כ מה לי חד איסור מה לי תרי איסורי וגם איסור אחר אינו מפסיד דז"א דכעין זה כ' הרמב"ם ז"ל לענין מעילה דאע"ג דגזה"כ הוא במעילה דיש שלד"ע עכ"ז אמרי' ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר וע' תוס' ב"ק (דף ע"ב ע"א) ד"ה דאי וכהנה רבות מאוד אין מקום האסף פה ויבוארו במקומן אי"ה. [והנה ככה י"ל לכאורה גם בחלות ב' איסורי אכילה על דבר כאחד זולת לפמ"ש דבעי' דלפני חלות האיסור לא יוחשב אכילה משא"כ לב' הסברות האחרות דגזה"כ הוא או דא"א להתיר כיון דאם יותר יוחשב אכילה א"כ שוב גם בחלות בב"א י"ל בכל איסור בפ"ע דפטור מפאת דאינו אכילה מכח האיסור הב' דבחד לגבי חברי' הא ליכא גזה"כ וכנ"ל וגם הסברא דאם יותר שוב וחשב אכילה לא שייכא כיון דבכל איסור אם יותר עדיין לא יוחשב אכילה מכח האיסור הב' ואולם הא בורכא דהא אם תתיר שניהם שוב יוחשב אכילה ואם תתיר רק אחד הי מינייהו מפקית]

והנה לפמ"ש דהא דאכילת איסור לא חשיב אכילה הוא משום דמפאת האיסור חשיב שלא כדרך אכילתו י"ל דסברתנו הנ"ל בענין אאחע"א באיסור אכילה שייכא נמי בכל האיסורים ואפי' אותם שאינן איסורי אכילה וזה לפי המבואר אצלי במ"א דהא דשלכד"א לא חשיב אכילה אין הדבר הזה נוהג באכילה לבד כ"א גם בכל העשיות שבכתוב בעינן שיעשה המעשה כדרך עשייתה ואם אין עושה אותה כדרך עשייתה אין אל המעשה שם עשיי' ההוא ואינה בכלל עשיי' הנאמר בכתוב ע' שבועות (דף י"ז ע"ב) הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו טהור שנאמר והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה הרי דאם בא באופן שאין דרך ביאה בכך לא מיקרי ביאה ואינו בכלל והבא אל הבית וע' ביצה (דף ט"ו ע"א) דכשאין דרך חימום בכך לא חשיב לבישה ובמנחות (דף ט"ז ע"ב) דאם הקטיר את הקומץ שומשום שומשום כל שומשום בפ"ע לא חשיב הקטרה לא לפגל ולא להתיר את המנחה מפאת דאין דרך הקטרה בכך ולא קרי' בי' והקטיר וע' זבחים (ד' פ"ח ע"א) דרך הזאה בכך כו' דרך מיצוי בכך כו' עש"ה דאם מזה וממצה הדם שלא כדרכו לא חשיבי הזאה ומיצוי ואינם בכלל הזאה ומיצוי שאמרה תורה וע"ע שם (דף כ"ד ע"א) דאם נעקר האבן של הרצפה ועמד במקומו לא חשיב שירות משום דאין דרך שירות בכך ועוד שם (דף כ"ו ע"א) דאם נתלה וקיבל הדם ג"כ לא חשיב שירות מפאת דאין דרך שירות בכך וכהנה רבות בגמ' דבכל עשיות שבתורה לא חשיב עשיי' רק כשדרכו בכך ואין מקום האסף פה ויבוא הענין על מקומו בשלום אי"ה

וא"כ ממילא בכל המעשים אשר אסרה תורה לעשות שייכא נמי סברא הנ"ל דכיון דכבר אסורה העשיי' ההוא מכח איסור אחר שוב אין הדרך לעשות את המעשה ההוא וה"ל עשיי' ההוא עשיי' שלא כדרכה ולא מקרי עשיי' כי היכי דאמרי' כן ממש לענין אכילה וע"כ לענין איסור המאוחר שוב שפיר פטור כיון דאין עשייתו עשיי מפאת האיסור הקדום ואינה איפוא בכלל עשיי' שהזכירה תורה בענין איסור המאוחר וכמובן ונמצינו למדין איפוא סברא מחודשת בכל האי דינא דאאחע"א דסברתנו הנ"ל הא שייכא בכל המעשים שאסרה תורה לעשות וכמובן [ואולם באיסורים שאין בהם מעשה רק העבירה בהם נעשית מאלי' בשוא"ת כגון בל יראה וכדומה לכאורה נראה דלא שייכא סברא הנ"ל ובאתי רק להעיר]

והנה לענין איסורי ביאה יש לעיין ג"כ אי שייכא סברתנו הנ"ל כיון דבאיסורי ביאה חייבין אפי' אביאה שלא כדרכה מהיקישא דמשכבי אשה דאיתקש שלא כדרכה לכדרכה וע' כתובות (דף מ"ו ע"א) בכל התורה כולה לא מצינו שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה כו' וא"כ י"ל דה"ה אם הביאה היא שלא כדרכה מפאת היותה ביאה אסורה נמי שפיר חייב דלא עדיף השלא כדרכה מפאת האיסור מביאה שלא כדרכה ממש דחייבה התורה עלי' וכמובן ולפ"ז צע"ק בקידושין (דף ע"ז ע"ב) תני תנא קמי' דר"ש כו' כל שאינו ביקח אינו בלא יקח פרט לכ"ג שבא על אחותו אלמנה כו' דאמר לך מני ר"ש הוא דאמר אאחע"א דתני' רש"א האוכל נבילה ביוה"כ פטור כו' ולפי דברינו הנ"ל מאי ראי' מאכילה אביאה הא י"ל דטעמא דר"ש בהא דאאחע"א באכילה הוא משום דהוי שלכד"א משא"כ בביאה הא לא שייך זה וכנ"ל ולדעת קצת אחרונים דביוה"כ חייבין גם אשלכד"א ניחא ואולם לפי הפירוש המובא בריטב"א קידושין שם דהאי האוכל נבילה ביוה"כ פטור קאי אנבילה עש"ה הדק"ל וכמובן ובאתי רק להעיר

ודע דסברת הכ"מ הנ"ל נראה עוד דלא שייכא בכל איסורי אכילה רק ביין לנזיר דייקא כיון דכל מין יין אסור לנזיר ע"כ שתיית יין לגבי' לאו שתי' הוא [ומיושב בזה מה דהקשינו לעיל דנימא להיפוך דלענין התרומה הוי כד"א ולענין הנזירות הוא דיוחשב שלכד"א מפאת איסור התרומה שבו דז"א דמכח איסור התרומה לא נחשב שלכד"א כיון דיין של חולין מותר ואינו מין האסור לשתות וכמובן] ואולם גם אם נאמר כן עדיין צ"ע בכל דברים מיניים שאסרה תורה כגון בהמות טמאות ושרצים וגיד הנשה וכדומה אי שייך סברא הנ"ל לומר דאין חל עליהם איסור אחר משום דלא חשיבי אכילה מפאת האיסור הקדום אשר עליהם כבר וכנ"ל והרבה יש לפלפל בזה בחולין (דף ק' ע"ב וק"א א' וק"ג א') ופה באתי רק להעיר

עוד דע דיש סברא לחלק בזה בין דבר האסור לישראל לבד ולדבר האסור גם לב"נ דדבר האסור גם לב"נ י"ל בי' טפי דהאיסור מסלק ממנו שם אכילה [וכן שם עשי' אם הוא עשי' אחרת זולת אכילה וכנ"ל] כיון דלכל העולם הוא אסור וחשיב שפיר שלכד"א מפאת האיסור משא"כ דבר האסור לישראל לבד אין לומר בו כ"כ דלא חשיב אכילה כיון דאם יאכל הב"נ את הדבר ההוא יוחשב אכילה וא"כ הרי הוא אכילה שפיר אלא דלגבי ישראל ארי' דאיסורא הוא דרביע עלי' וכמובן ואולם הא רק ר"ש הוא דס"ל בחולין (דף קכ"ט ע"א) ועוד בכמה דוכתי דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ור"ש נמי יליף לי' רק מקרא דמכל האוכל אשר יאכל דמשמע אוכל שאתה יכול להאכילו כו' משא"כ אילו הי' כתוב מכל האוכל לבד גם ר"ש נראה דהי' מודה דגם אוכל האסור לכל מקרי אוכל וע"ע יומא (דף פ' ע"א) טומאת אוכלין בכביצה מנלן א"ר אבהו א"ר אלעזר דא"ק מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזהו זה ביצת תרנגולת ואימא גדי מחוסר שחיטה (כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחוסרי שחיטה. רש"י) ואימא בן פקועה טעון קריעה (דתנן קורעו ומוציא את דמו) ומוכח קצת דאוכל האסור לאו שמי' אוכל ואפי' אוכל המותר לב"נ ואולם רש"י ז"ל דייק לכתוב דלאו אוכל מקרי לענין טומאה כו' ומוכח דיש חילוק בזה בין איסור לטומאה ועמ"ש בזה בערך איסור מטומאה לא גמרי' אם יש לדייק ממה שאין דבר קרוי אוכל לענין טומאה שלא יקרא אוכל ג"כ לענין איסור עש"ה שהבאתי תוס' מנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע ועוד כמה דוכתי: