בית האוצר חלק א קנד

ואולם לפי המבואר ברש"י זבחים (דף פ"ה ע"ב) ד"ה הואיל דלא אמר ר"ע אם עלו לא ירדו רק במום שאינו מגונה ע"ש א"כ אולי השחיטה חשובה מום מגונה וע"כ גם כשיש בה כבר מום שאינו מגונה י"ל דהוי בשחיטתה איסור הטלת מום ואפי' למ"ד דמותר להטיל מום בבע"מ דשאני הכא דמוסיף בה ע"י מום השני פיסול לענין אם עלה דבמום הראשון הייתי אומר דאם עלה לא ירד וע"י מום הב' אם עלה ירד ואמנם בבכורות (דף ל"ג ע"ב) אמר דמ"ד דמותר להטיל מום בבע"מ היינו משום דכתיב תמים יהי' לרצון וסמיך לי' כל מום לא יהי' בו ודרשי' דרק קרבן תמים אסור להטיל בו מום אבל לא מי שאינו תמים עש"ה וא"כ היכא דיש בקרבן מום כבר אע"ג דהוא מום שאינו מגונה ודינו שאם עלה לא ירד עכ"ז הא אינו תמים וא"כ הא לית בי' לאו דהטלת מום כלל וא"כ ממילא גם במטיל בו מום מגונה אין בו משום הטלת מום וז"פ ואולי הוא איסור עכ"פ מפאת העשה דשימור מה שמוסיף בו פסול לענין אם עלה ירד וצ"ע בזה אי עובר בכה"ג אעשה דשימור כיון דהנפקותא רק אם עלה שלא כדין דמדינא הרי אסור להעלותו ואמנם נראה דנהי דהנפקותא רק לענין אם עלה שלא כדין עכ"ז כיון דחזינן דמפאת מום מגונה גם אם עלה ירד משא"כ מכח מום שאינו מגונה א"כ הרי אנו רואין בזה דמום מגונה הוא קלקול ופגם גדול יותר בקדושת הקרבן וא"כ הרי הוא מוסיף קלקול ופגם בקדושת הקרבן ולכן שפיר יש בו איסור עשה דשימור לא מפאת הירידה שגורם לו לירד אם עלה רק מפאה עצם הפיסול והפגם שפוגם את הקדשים בפגם שלא היו פגומים בו עד עתה ואולם דבר זה תלוי לכאורה בפלוגתא דתנאי סוגי' דר"ח סגן הכהנים אי שלישי מותר לעשותו שני וראשון דזהו הפלוגתא שם בכל הסוגי' אי יש בהגדלת קילקול איסור עשה דשימור ובאתי בכ"ז רק להעיר

והנה עיינתי ביראים סי' ש"צ וראיתי שכ' וז"ל יש לשאול לר"ל דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט חצי סימן ה"ל מום קבוע ואינו ראוי לפתח אהל מועד כי מטי לבסוף דמיקרי שחיטה דמחייב עלה היכי מיחייב וא"כ למה אשכחן שחוטי חוץ דמחייב ויש לתרץ כיון דדרך הכשר קעביד אינו נקרא מום דכל מום קדשים מפסח ועור גמרי' שאין דרך הכשר הילכך כל כמה דמיקרב סוף שחיטה לא מיקרי מום להדחות מפתח אהל מועד עכ"ל ז"ל כוונתו נראה דנהי דהשחיטה בחוץ אינה דרך הכשר עכ"ז כיון דעצם השחיטה היא דרך הכשר בקדשים ואילו נעשית במקומה הראוי היתה מצוה ורק מפאת מקום החוץ הוא דאינה ראוי לכן לית בה משום מום כיון דעצם המעשה הוא דרך הכשר וא"כ עכ"פ לפי' דבריו ז"ל אין בשחיטה בחוץ איסור הטלת מום כלל [ודע דעפ"י דבריו ז"ל יש להבין ג"כ לשון המשנה זבחים (דף קי"ב ע"א) פרת חטאת ששחטה (כן הוא גירסת רש"י) חוץ מגתה וכן שעיר המשתלח שהקריב בחוץ פטור שנא' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וגו' כל שאין ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד כו' וק' דאמאי שינה את טעמו לשנות בשעיר המשתלח הקריב ולא תני נמי שעיר המשתלח ששחטו בחוץ כו' ולפי היריאים הנ"ל י"ל דאשחיטה א"צ קרא בשעיר המשתלח דליפטר כיון דבשעיר המשתלח הדרא סברת קושית היריאים לדוכתה דמכי שחט בי' פורתא נפסל מפאת מום ע' יומא (דף ס"ג ע"ב) דמום פוסל בשעיר המשתלח ושפיר מיפטר בפשיטות על הגמר דשם א"ל ג"כ דדרך הכשר בכך דשעיר המשתלח הרי אין הכשירו בשחיטה רק בדחי' לצוק וז"פ ולפי"ז נוכרח לומר דקרא דפוטר בשעיר המשתלח היינו בדחאו לצוק והקריבו אח"כ בחוץ דאשחטו והקריבו בחוץ הא א"צ קרא כיון דמהתחלת השחיטה נפסל מפאת מום וא"כ בלא"ה פטור אח"כ על השחיטה וההעלאה וכנ"ל ויש לדון עוד בזה טובא ובאתי רק להעיר]

ואולם לולי דבריו ז"ל י"ל ביישוב קושיתו בפשיטות דבהכי חייב רחמנא וגזה"כ הוא ע' דוגמתו בתוס' ב"ק (דף ע"ב ע"א) ד"ה דאי ונהי דהתוס' שם כתבו כן רק לענין פסול שמכח השחיטה בחוץ עצמו ואילו מום הרי הוא פסול אחר עכ"ז לפי מאי דקיימינן השתא דכל שחיטה בחוץ יש בתחלתה כבר פסול מום א"כ גם לענין זה שייכא שפיר סברא דבהכי חייב רחמנא כמו לענין הפסול שמכח השחיטה בחוץ עצמו כיון דבכל שחוטי חוץ כן הוא וכמובן

ולפי"ז יש לפקפק במה שכתבנו למעלה דלמ"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מתחייב נמי אסוף בלי ההתחלה כמו שמתחייב למ"ד הנ"ל אהתחלה בלי סוף ולפי הנ"ל י"ל דלמ"ד הנ"ל שפיר אין מתחייב אסוף אע"ג דמתחייב אהתחלה דרק למ"ד דאינה לשחיטה אלא בסוף אז אע"ג דלבסוף כבר היא בעלת מום ואינה מתקבלת בפנים עכ"ז צ"ל דבהכי חייב רחמנא וגזה"כ הוא כיון דלא משכחת לי' לאיסור באופן אחר כיון דאינה לשחיטה אלא בסוף משא"כ למ"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ הרי אין לנו ראי' באמת לומר דבהכי חייב רחמנא דדילמא חייב רחמנא באמת רק אהתחלה דאכתי מתקבלת בפנים ועם השחיטה הוא שנפסלת [ודוגמת זה אמר בב"ק (דף ע"ב ע"א) שם ודילמא מחייב אההוא פורתא] משא"כ אסוף שפיר אינו מתחייב ואולם לדברי התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"א) שם ד"ה כי ובחולין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה אירע דאם אירע פסול בשחיטה אפי' אינו פסול שחיטה רק פסול קדשים אמרי' דאגמ"ל דגם ההתחלה לא היתה שחיטה עש"ה א"כ גם למ"ד ישנה כו' ג"כ צ"ל דבהכי חייב רחמנא גם אסוף דאם תאמר דעל הסוף פטור באמת מפאת דנחשב הקרבן כבר קרבן פסול באמת בסוף השחיטה כיון דמתחלת השחיטה כבר יש בו מום ואינו מתקבל בפנים א"כ שוב הרי גם על ההתחלה ראוי שיופטר דה"ל נתקלקלה שחיטה דאמרי' אגמ"ל דגם ההתחלה לא היתה שחיטה וכנ"ל וע"כ דבהכי חייב רחמנא ואחשבי' כאילו הי' כשר עד לבסוף וא"כ שוב שפיר מתחייב גם על הסוף ודו"ק. ועוד נתיישבתי דגם למ"ד דישנה כו' על כרחך דאין החיוב על ההתחלה לבד דאל"כ איך מתחייב אח"כ על ההעלאה הא גם בשעת ההעלאה יש בה אותו פסול מום שאינה מתקבלת עבורו בפנים וא"כ כי היכי דמתחייב על ההעלאה משום העלאה מגזה"כ מדרשא המבוארת בזבחים (דף ק"ז ע"א) שפיר מתחייב גם אסוף שחיטה משום שחיטה ואולם ר' יוסי הגלילי ס"ל באמת בזבחים (דף ק"ו ע"א) דשוחט בחוץ והעלה בחוץ פטור על ההעלאה מפאת שאינו מתקבל עוד בפנים אחרי השחיטה בחוץ ולית לי' לדרשא דזבחים (דף ק"ז ע"א) הנ"ל עש"ה ובאתי בכ"ז רק להעיר

כלל עב) אין איסור חל על איסור. ע' רמב"ם פ"י מה' תרומות הי"א וז"ל נזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש עכ"ל והוא מן התוספתא ובכ"מ כ' וז"ל והטעם דכיון שהוא אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתיה הוא עכ"ל נראה מדבריו דאכילת איסור לאו שמה אכילה [והטעם נראה דחשיב שלכד"א כיון דאין הדרך להיות הנזיר שותהו מפני איסור הנזירות וק"ק דמדוע לא נאמר להיפוך דהתרומה הוי כד"א ולענין הנזירות הוא דחשיב שלכד"א לפי שאין הדרך להיות זר שותהו מפני איסור התרומה שבו] והא דחייבין אאכילת כל איסורי אכילה אעפ"י שמעתה שאסרתם התורה הא לאו אכילה נינהו י"ל דגזה"כ הוא ועי"ל דכיון דעם חלות האיסור יחד הוא דפסק מלהקרא אכילה לכן שפיר אסור ולא דמי לאוכל שלכד"א ממש כיון דאכילה כזאת גם אם הי' אוכל לפני חלות האיסור לא הי' נחשב אכילה ולכן לא חל עלי' איסור כלל משא"כ מה שאינו אכילה מפאת האיסור בעצמו זה אינו מפסיד כיון דעם חלות האיסור יחד הוא דפסק מלהקרא אכילה וכנ"ל ועי"ל בפשיטות טפי דשפיר אסור דכיון דאם תתירו שוב יהי' חשוב אכילה ולכן א"א להתירו כלל דוגמת הך דתוס' ב"מ (דף ל' ע"א) ד"ה אף וכמובן

ולפי"ז יש להמציא סברא מחודשת בענין אאחע"א ולומר דאפי' למ"ד דאחע"א בעלמא עכ"ז באיסורי אכילה יוכל להודות דאאחע"א דהא באמת כל מאכל אסור לאו שמי' אכילה מפאת האיסור אלא דהסברנו דעכ"ז שפיר אסור מפאת דעם האיסור יחד הוא דפסק מלהקרא אכילה וכנ"ל וא"כ עכ"פ לענין האיסור המאוחר החל עליו שוב שפיר הרי לאו שמי' אכילה עוד לפני התולדות האיסור הזה כיון דמפאת האיסור הקדום