בית האוצר חלק א קנ

לעולה קיימא אבל הכא דכל בהמה למעשר קיימא אע"ג דאקדשה לא פקע איסורא דמעשר מינה קמ"ל עכלהג"מ

ונלע"ד לדקדק מזה דכשדבר עומד לחול עליו איסור, אחד וקדם לו איסור אחר שאין הדבר עומד לחלות איסור ההוא אז כשבא אח"כ האיסור שהוא עומד לכך שפיר חל דכמו דלענין הקדש דג"כ אין קדושה חלה אקדושה עכ"ז קדושת מעשר היתה חלה אקדושה אחרת לולי הגזה"כ מפאת שכל בהמה למעשר קיימא וכדברי הגמ' הנ"ל ה"ה לענין חלות איסור אאיסור ג"כ יש לנו לומר כן וכמובן. ולפי זה בנבילה דכל בהמה בעצמותה הרי עומדת לחול עלי' איסור נבילה שהרי לא תחי' לעולם וכשתמות הרי תהי' נבילה והשחיטה הוא מעשה אדם אבל מפאת עצמותה לולי ישלוט בה מעשה אדם עומדת למיתה מאלי' ומוכנת לחלות איסור נבילה משא"כ לחלות איסור יוה"כ הרי אינה מוכנת דבחיי' אין יוה"כ חל על אמ"ה וכשנתנבלה קודם יוה"כ שוב אינו חל על נבילה ולזה הרי אינה עומדת שתתנבל ותמות דוקא ביוה"כ וא"כ מעתה אילו הי' מציאות שהי' חל כבר איסור יוה"כ על הבהמה שפיר חל עליו איסור נבילה אח"כ כיון שעומדת לכך וכמ"ש משא"כ יוה"כ על נבילה אינו חל דאין איסור חל על איסור וא"כ כיון דיוה"כ אינו חל על נבילה בזאח"ז ואילו נבילה על יוה"כ חל בזא"ז שוב גם בב"א שפיר רק נבילה חל ולא יוה"כ דלא שייך שוב הי מינייהו מפקית וכמובן דלענין יוה"כ שפיר אמרי' כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו משא"כ לענין נבילה דגם בזא"ז חל אבל לרבנן דיוה"כ חל גם על נבילה מטעם כולל שפיר חלים תרווייהו גם בב"א ודו"ק ולכאורה יש לדחות זה ולומר דבאמת אפי' באיסור העומד לכך נמי אינו חל על איסור הקדום והא דמעשר שאני דאע"ג דאינו טובל וכמ"ש הרמב"ם בה' בכורות פ"ז ה"ז ע"ש עכ"ז הרי יש חיוב ומצוה לעשר וע"כ ה"א דע"י ההקדש לא פקע החיוב וע"כ איצטריך קרא ואולם ז"א דמה בכך שיש חיוב לעשר הא אי נימא דאפי' בכה"ג שעומד לכך נמי אין הקדש חל על הקדש הקדום א"כ כיון דא"א לקדושת המעשר לחול בהכרח פקע החיוב שהרי א"א לו לקיים חיובו כיון שלא יחול ההקדש וז"פ

ואולם קשה ע"ז מהא דאמרי' חולין (דף ל"ז ע"א) וחלב נבילה וגו' התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב ע"ש וא"כ לפמ"ש תקשי דל"ל קרא אמנם גוף הכלל הזה העולה מתוך דברינו דאיסור העומד לכך חל על איסור הקדום עדיין אינו נסתר מכח זה די"ל דנבילה שאני דלא מיקרייא עומדת לכך דאדרבה כל בהמה לשחיטה קיימא וא"כ עכ"פ בבהמה שאינה עומדת להיות ניתרת ע"י שחיטה כגון בן פקועה הבא על בהמה מעליותא והוליד ע' חולין (דף ע"ה ע"ב) או שמוטת הסימנין לדעת הבה"ג ונקובת הוושט לדעות הסוברים דלא הוי נבילה מחיים אז האיסור נבילה בבהמה כזאת שפיר יחול על איסור קדום שנולד אחרי שנשמט הסימן וניקב הוושט או על איסור קדום שנולד בוולד בן פקועה הנ"ל גם מעודו וא"כ איכא לאוקומי הא דאוכל נבילה ביוה"כ פטור בכה"ג אלא דזה דחוק קצת כיון דסתמא קאמר ומוכח דבכל אופן שנתנבלה איירי אבל עכ"פ גוף הכלל הנ"ל עדיין במק"ע ודו"ק

ועוד נתיישבתי דל"ק כלל מהא דחלב נבילה וגו' דרק על איסור שאינו עומד לכך חל איסור העומד לכך וכגון מעשר על מוקדשין שלא הי' מוכרח להקדיש הבהמה ואילו לעשר הוא מוכרח וכן נבילה על יוה"כ שלחלות איסור יוה"כ הרי אינו עומד וכמ"ש למעלה משא"כ בנבילה על חלב דנהי דהנבילה הוא עומד לכך עכ"ז הרי גם החלב אסור מתולדתו ואין לך יותר עומד לכך ממה שהוא אסור מתולדה וע"כ אין לנבילה עדיפות על חלב ושפיר איצטריך קרא וז"פ [ודע דמ"ש בש"ס בכורות הנ"ל איסורא דמעשר צריך ביאור דאיזה איסור יש כאן כיון דאינו טובל ובפירש"י שם כ' באמת תורת מעשר ולא כ' איסורא דמעשר יעוי"ש וצ"ע]

כלל סח) אין איסור חל על איסור בשבועות (דף כ"ג ע"ב) פריך אהא דנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות כו' חייב והא מושבע ועומד מה"ס הוא כו' וק' דלוקים בנשבע כשהוא מופלא הסמוך לאיש דהשבועה חלה אלא דאעפ"כ מותר לאכול דמופלא ס"ל נמי ליתי' בבל יחל ורק כשהגדיל ונעשה בן מצוות אז חל עליו האיסור כמבואר בנדה (דף מ"ו ע"ב) ע"ש בתוד"ה כגון דכשהקדיש מהס"ל ואכל הוא עצמו בגדלותו נמי חייב ואם כן בכה"ג הא שוב ברגע הגדלות חלים איסור השבועה ואיסור הנבילה בב"א ושפיר חל גם איסור השבועה וכמדומה שהאחרונים עמדו בזה וכתבו דמושבע ועומד מה"ס הוא סברא אחרת מהא דאמרי' בעלמא דאין אחע"א ומפאת מושבע ועומד מה"ס גם בב"א אין לאיסור השבועה לחול כיון דשבועת ה"ס קדמה ואכתי לא חשיב ב"א

ואולם לענ"ד י"ל עוד דאפי' נאמר דשבועה נמי יש לה רק דין אין אחע"א נמי ניחא עפ"י דברי התוס' רי"ד המובאים בכלל הקדום דבכל איסור ב"א ראוי לומר כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו רק דעכ"ז חלו תרווייהו מטעם הי מינייהו מפקית שהרי א"א להתיר שניהם לגמרי ע"ש ולפי"ז י"ל דבאמת כל עובר על שביעה הרי הוא ה"ס שמא ישאל אלא דמחזקי' דכמו שלא נתחרט ונשאל עד עתה כן בעתיד לא יתחרט וישאול ע' תוס' מכות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה במאי וגיטין (דף ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו. ולפי זה בנשבע כשהוא מופלא הס"ל דלענין שאלה הרי לא עביד רחמנא מופלא הס"ל כגדול וא"כ בעודו מופלא הס"ל הרי לא הי' אפשר לו לאיתשולי וכ"כ האחרונים וא"כ שוב הרי אין כאן חזקה וע"כ נראה דהא דכתבו התוס' נדה הנ"ל דאפי' אכל הוא עצמו בגדלות חייב ולא חשיב ה"ס שמא ישאל היינו מטעמא דאם שהה מעט זמן בגדלותו והי' יכול לאיתשולי ולא נשאל שוב מחזקי' דלא ישאל עוד כמו שלא נשאל בזמן ההוא. [עיין דוגמא לזה בכתובות (ד' י"א ע"א) כיון שגדלה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות והטעם דאותה השעה שהיתה בגדלותה ולא מיחתה הוא סימן שנתרצית אז בהגירות דקטנות ובאותה השעה שנתרצית חל אז הגירות דקטנות ונעשית אז גיורת גמורה ולכן אף אם היא חוזרת בה אח"כ ה"ל רק כגיורת החוזרת לסורה ואין בחזרתה כלום וה"נ אותה השעה שהוא עומד בגדלות ואינו נשאל סימן הוא שנתרצה אז בשבועה הקדומה וכיון דנתרצה כבר שעה אחת שוב איכא חזקה דלא ישתנה הריצוי הזה ולא יתחרט גם בעתיד ולא ישאול וכמובן] וא"כ עכ"פ אם יעבור ברגע ראשונה דהתחלת הגדלות לא ילקה דה"ל ה"ס משא"כ אלאו דנבילה הוא לוקה גם ברגע הראשונה דגדלות וא"כ ברגע הראשונה דגדלות כשבאים לאוי דנבילה ודשבועה לחול הרי יש על לאו דנבילה מלקות ולא על לאו דשבועה וא"כ שוב לא שייך הי מיניהו מפקית דנבילה על שבועה הוי חמור על קל משא"כ להיפוך ושפיר אין השבועה חלה גם בב"א ודו"ק [ואולם יל"ע אם זה חשוב חמור על קל כיון דגם לאו דשבועה בעצמותו הוא לאו שלוקין עליו ומה שאינו לוקה בכאן הוא רק מפאת ספיקה של ההתראה ואמנם י"ל דכיון דסוף סוף א"א שיהיה כאן מלקות אשבועה ברגע הראשונה וא"כ הרי אין השבועה חלה לענין מלקות בפועל ואילו איסור הנבילה חל גם ללקות בפועל וע"כ שפיר יותר יש כח לאיסור הנבילה לחול מלאיסור השבועה ולא שייך הי מינייהו מפקית ודו"ק]

כלל סט) אין איסור חל על איסור. דע דכסברא זאת מצינו גם בטומאה במנחות (דף כ"ד ע"א) דאם יש כבר טומאה בדבר אז אמרי' דשבע לי' טומאה ואין מקבל עוד טומאה אחרת זולת טומאה חמורה על קלה דחלה עש"ה וה"ז כמו באיסורין דמחלקי' בין חלות דחמור על קל לחלות דקל על חמור ואולם יש חילוק בזה בין איסור לטומאה דבאיסור מבואר ביבמות (דף ל"ב ע"א) דאע"ג דאאחע"א עכ"ז האיסור המאוחר מיתלא תלי וקאי ובהסתלק האיסור הקדום אז חל האיסור המאוחר בפועל עש"ה ואילו בטומאה מוכח בגמ' מנחות שם דלפי סברא דשבע לי' טומאה אזי סדין שהי' טמא מדרס ונגע בו זב אחרי שנטמא טומאת מדרס דאין טומאת המגע הזאת חלה מפאת שבע לי' טומאה אזי אף אם עשאו אח"כ לסדין הזה וילון דנטהר עי"כ מן המדרס ואזל לי' טומאת מדרס שבו עכ"ז אין טומאת מגע זב חלה אז אחרי סור גם טומאת המדרס כיון דלא חלה בשעתה עש"ה: