בית האוצר חלק א קמט

ודע כי הרמב"ם ז"ל ה' ערכין וחרמין פ"ה ה"ט כ' וז"ל והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להן פדיון שנא' והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לו פדיון וכל שאינו בכלל העמדה והערכה אין לו פדיון עכ"ל וכ"כ עוד בה' איסורי מזבח פ"ו ה"ד ע"ש ולא הביא ז"ל כל הנך טעמי וילפותי בהא דאין ן פדיון לעוף רק נתן טעם אחר משום דאינו בכלל העמדה והערכה ולא נודע מקורו איו וגם ק' להבין מדוע לא יוחשב עמידת עוף בחייו עמידה וכבר עמד ע"ז בתוי"ט מנחות פי"ב מ"א ע"ש ואין להאריך

כלל סה) אין מעבירין על המצות. ע' שו"ת שאגת ארי' סי' כ"ח כ' דרק ממצוה למצוה חשיב מעביר אבל ממצוה לרשות לא חשיב מעביר דלאו מינא לא מחריב בה ע"ש ויש להביא ראי' לסברא זאת מש"ס תמורה (דף כ"ג ע"א) יאכלו (דכתיב גבי שירי מנחות) מת"ל שאם היתה אכילה מועטת (שאם הי' להם שירי מנחות מעט) אוכלים עמה חולין ותרומה (אוכלים לפני השירי מנחה חולין ותרומה) כדי שתהא (השירי מנחה) נאכלת על השובע (דמצות קדשים להאכל על השובע משום למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים כמבואר ברש"י פסחים (דף פ"ו ע"א) ד"ה אין מפטירין) כו' עכלהג"מ

ויש לדקדק דל"ל למינקט תרתי חולין ותרומה פשיטא דמה שיש להם לאכול אם חולין ואם תרומה אותו יאכלו ובשלמא חולין י"ל דאיצטריך למינקט שפיר דאי הוי נקט תרומה ה"א דדוקא תרומה הוא דשרי להכניס לעזרה (דברינו אלה הם לשיטת התוס' שם דאכילת חולין ותרומה הנ"ל היתה בעזרה והכי מוכח לכאורה לישנא דאוכלים עמה חולין כו' ע' סוטה (דף כ' ע"ב) ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ויש להאריך בזה ואכ"מ) דאין בהכנסתה בזיון כ"כ לעזרה ולקדשים אשר בתוכה כיון דגם תרומה מקרי קדש משא"כ חולין דאין בם קדושה כלל שפיר ה"א דאסור להכניסם דבזיון הוא לעזרה המקודשת אם מכניסין לתוכה חולין הבלתי מקודשים וכן הוא בזיון לקדשים הנמצאים בעזרה אם מכניסין למקום המיוחד להם חולין הבלתי קדושים וע' אתוון דאורייתא כלל א' דזה כל עיקר איסורו של חב"ע עש"ה וע"כ שפיר איצטריך לאשמעי' דגם חולין שרי להכניס משא"כ אתרומה קשיא דל"ל למינקט תרומה והל"ל רק אוכלים עמה חולין וממילא נדע וודאי מאילינו דאם יש להם תרומה לאכול אוכלים גם תרומה וכמובן בפשיטות

ואולם לסברת הש"א הנ"ל ניחא דאי הוי נקט חולין. הי' אפשר לטעות דדוקא חולין הוא דשרי משום דאין אכילתם מצוה משא"כ תרומה דאכילתה מצוה ה"א דאסור להם להכניס ולאכול דמכיון דהותרו השירי מנחה ורמיא עלייהו מצות אכילתן ע"כ חשיבי מעבירים על המצוה אם מניחים את השירי מנחה ומקיימים מצות אכילת תרומה (דהא דקתני אוכלים עמה חולין ותרומה פשיטא דאין הכוונה שמחוייבים להכניס החולין ותרומה עוד טרם הותרו השירי מנחה לאכילה היינו לפני הקטרת הקומץ רק סתימת הלשון מוכח דגם אחרי הקטרת הקומץ דכבר הותרו השירי מנחה לאכילה מכניסין חולין ותרומה כו' וגם הא דקאמר שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה כו' נראה קצת דלא קאי אמנחה יחידית לבד רק שאם הקריבו כבר כל המנחות אשר באו לידיהם ביום ורואים שהשיריים כולם יחד אשר נשארו הם מעט אזי אוכלים עמה חולין ותרומה כו' וא"כ בכה"ג הרי כבר רמי' עלייהו מצות אכילת שירי מנחה של כל מנחה ומנחה לבדה אחרי אשר קרב קומצה) וע"כ אשמעי' דגם תרומה שרי למיכל דאין בזה משום העברה על מצות אכילת הקדשים כיון דאכילת התרומה היא עצמה צורך אכילת הקדשים כדי שיתאכלו על השובע כמצותן משום למשחה לגדולה כו'

והנה זה רק לשיטת התוס' הנ"ל דאכילת חולין ותרומה הנ"ל היתה בעזרה אבל לשיטת רש"י שם דאסור להכניס באמת החולין ותרומה בעזרה משום חב"ע ומבחוץ הוא דאכלו החולין ותרומה שיצאו לחוץ לאכול החולין ותרומה ואח"כ נכנסו ואכלו השירי מנחה צ"ל לפי דרכנו דמה דנקיט תרווייהו חולין ותרומה היינו משום דיש באמת בזה סברות הפכיות דיש סברא דממצוה לרשות חשיב יותר מעביר מממצוה למצוה דאם מניח מעשה מצוה לעשות מעשה של רשות לגמרי הוא בזיון יותר למצוה לאם מניחה לעשות עכ"פ מצוה אחרת ויש סברא להיפוך דממצוה למצוה חשיב יותר מעביר מטעמא דמינא מחריב בה דלאו מינא לא מחריב בה דהרשות אינו דבר של כלום להיותו חשוב בזיון למצוה ורק באם מניח המצוה לעשות מצוה אחרת הוא דנראה כאילו נותן למצוה אחרת יותר חשיבות מלזו והוי בזיון וכסברת הש"א הנ"ל וע"כ שפיר איצטריך למינקט תרתי חולין ותרומה ודו"ק ולפי"ז אין ראי' מכאן לפי האמת לא לכאן ולא לכאן וכמובן ובאתי רק להעיר

כלל סו) אין מעבירין על המצוות. ע' נשמת אדם כלל ס"ח סי' א' הקשה מנר ביתו וקידוש היום דנר ביתו קודם משום שלום בית. שבת (דף כ"ג ע"ב) דת"ל שהרי מצות הדלקת הנר הוא עוד מבע"י ואילו הקידוש הוא רק בלילה א"כ אותה המצוה שבאה לפניו לעשותה תחלה הוא דיש לו לעשות דאל"כ חשיב מעביר על המצוה ע"ש ולפענ"ד י"ל דגוף מצות נר הוא ג"כ רק בלילה אלא שמפאת שא"א להדליק בלילה משום מלאכה ע"כ מקדימין להדליק מבע"י אבל עצם המצוה מתקיימת רק בלילה בשעת קידוש וסעודה הצריכים נר דהנר בשעת סעודה הוא עונג שבת וכמבואר ברש"י שם (דף כ"ה ע"ב) ד"ה חובה וע"כ שפיר באין מצות נר וקידוש כאחת דההדלקה ביום הוא רק הכשר המצוה שמדליק כדי שיהי' לו נר בלילה ולענין ההכשר הרי גם הקידוש זמנו ביום שצריך להכין לקנות יין ביום שיהי' לו לקדש בלילה וא"כ שפיר שניהם שוים לגמרי ואין כאן העברה כלל וכלל. [ואולם מהא דאמר שם (דף כ"ג ע"ב) דביתהו דרב יוסף הוות מאחרה ומדלקה אמר לה ר"י תנינא לא ימיש עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד אש ועמוד אש משלים לעמוד ענן כו' מוכח קצת דההדלקה ביום הוא עצם המצוה דאילו הי' רק מפאת הכשר לבד כדי שיהי' לו נר בלילה א"כ אין חילוק בין מקדים או מאחר מבע"י כיון דסוף סוף יהי' לו הנר בלילה ודו"ק וע"ע בש"ע או"ח סי' רס"ג ס"ד דאם הי' הנר מבעוד היום גדול צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת וא"כ יש גם מכח זה חילוק בין נר לקידוש דבקידוש אם יש לו יין אין צריך לקנות יין מחדש לשם קידוש וא"כ הכשר ההדלקה שפיר חשיב מצוה משא"כ הכשר הקידוש ע' מכות (דף ח' ע"א) דכיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה ולכן שפיר חשיב לענין ההכשר עצמו מעביר כיון דהכשר ההדלקה מצוה וההכשר הרי זמנו ביום ואילו הכשר הקידוש אינו מצוה ונמצא כל מצותו בלילה וא"כ כשמעביר ממצות הכשר של הדלקה ביום עבור הקידוש דלילה שפיר חשיב מעביר וז"פ]

כלל סז) אין איסור חל על איסור. בפסחים (ל"ו ע"א) איתא דלר"ש האוכל נבילה ביום הכפורים פטור ופרש"י שנתנבלה ביום הכפורים והקשו התוס' שם הא ה"ל איסור ב"א דכשנתנבלה פקע איסור אמ"ה וחלו איסור יוה"כ ונבילה בב"א ובזה מודה ר"ש. ונלענ"ד ליישב עפי"ד התוס' רי"ד בקידושין הנודעים דהא דאיסור ב"א חל אע"ג דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו היינו משום דא"א לומר ששניהם מותרים לגמרי ושוב הי מינייהו מפקית ולפ"ז נראה לפי מה דאיתא בבכורות (דף נ"ג ע"ב) דאהא דתנן שם מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין פריך מוקדשין פשיטא דהא לאו דידי' נינהו ומשני בקדשים קלים ואליבא דריה"ג כו' ופריך ואימא ה"נ ומשני אמר קרא יהיה קדוש ולא שכבר קדוש ופריך טעמא דכתב רחמנא יהי' קדוש הא לא"ה לא כו' השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חלה (שאם הקדיש קדשי בד"ה למזבח לא מהני) קדושה קלה אקדושה חמורה מיבעי' כו' ומשני מהו דתימא התם הוא דכל בהמה לאו