בית האוצר חלק א קמח

מ"ז ע"א) בתוד"ה ואי אמרת דהקשו באמת אפירש"י הנ"ל דכיון דההיא שעתא לא חזי כו' וז"ל וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אעפ"י שיהא ראוי לבו ביום יהי' אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראוי עד שתאפה כו' ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראוי אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא כו' עכ"ל נראה שרמזו לסברא הנ"ל דכיון דיהי' מותר לבו ביום לכן אין מחוסר זמן לבו ביום ולאו חסרון הוא וא"כ שפיר ניתן להאמר דטעם האיסור לפירש"י הנ"ל [אחרי שתתיישב הקושי' מהך דשחיטה ואפי' שהקשו התוס' וע"ש בתוס' ואכ"מ] תלוי בסברא אי יש מחוסר זמן לבו ביום וכמובן

ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דר' חסדא דפליג ארבה ולא מפרש לפלוגתייהו כוותי' וזה דר' חסדא לטעמי' אזיל דס"ל ביומא (דף ס"ב ע"ב) דאין מחוסר זמן לבו ביום וא"כ א"א לו לפרש דרבנן דרשב"ג ס"ל דיש מחוסר זמן לבו ביום דא"כ ראוי להיות הלכה כרבים ואיהו הא ס"ל דקושטא דאין מחוסר זמן לבו ביום וא"כ על כרחך לו לומר דגם חכמים ס"ל כן וא"כ שוב אפי' אי נימא דצורכי שבת אין נעשין ביו"ט ג"כ הא תוקשה מ"ט דרבנן דאסרי הא חסרון דבו ביום לאו חסרון הוא וה"ל כאילו חזי בשעתי' ועל כרחך טעמא דרבנן משום דרשא דלכם ולא לגבוה ורשב"ג דפליג ע"כ דלית לי' הך דרשה וא"כ שוב שפיר אפשר דגם צורכי שבת נעשין ביו"ט ושאני הכא לרבנן דגזה"כ הוא ורשב"ג דלית לי' לדרשא שפיר שרי וע"כ ר' חסדא לטעמי' שפיר ס"ל דצורכי שבת נעשין ביו"ט משא"כ רבה לא מיסתבר לי' לומר דפליגי בדרשא דקראי רק בסברא וא"כ מדאיפלגו רק במידי דלא חזי בשעתי' ויהי' ראוי בו ביום ולא פליגי בצורכי שבת אי נעשין ביו"ט דהוי רבותא טפי דאפי' לצורך מחר שרי ע"כ דצורכי שבת לכ"ע אין נעשין ביו"ט ובמחוסר זמן לבו ביום הוא דפליגי וע"כ שפיר הי' לו לרבה ראי' מהך ברייתא דצורכי שבת אין נעשין ביו"ט ור' חסדא לטעמי' שפיר פליג עלי' [ולפי"ז יומצא דפלוגתא דהואיל דרבה ור"ח דפסחים (דף מ"ו ע"ב) שם נמי בפלוגתא דמחוסר זמן לבו ביום תלוי' וכמובן מאיליו עש"ה ויש לפלפל בזה הרבה ואין להאריך]

כלל סד) אין פדיון לעוף. יומא (דף מ"א ע"ב) וכריתות (דף כ"ז ע"ב) ומנחות (דף ק"א ע"א) וע"ש בש"ס מנחות הטעם שלא נאמר פדיון אלא בבהמה וע"ע מעילה (דף י"ב ע"א) דאמר אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון וע"ש בתוס' ד"ה אבל דכתבו דטעם זה לאו דווקא דהא מחוסר אבר נמי דפוסל בעופות מ"מ אין לו פדיון אלא עיקר הטעם כש"ס מנחות הנ"ל דלא נאמר פדיון אלא בבהמה והנה לשון הש"ס מנחות שם הוא דמייתי ברייתא העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה ופריך בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו ולא נאמר אלא בבהמה אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפרקו כו' וברש"י עופות קדוה"ג נינהו דהן עצמן קריבין ואין צריכין קדושת כלי עכ"ל

ונלענ"ד מוכח מלשון הש"ס ורש"י הנ"ל דאין הטעם לבד מפאת שלא נאמר פדיון כו' רק הטעם מפאת דקדוה"ג נינהו ואע"ג דבהמה נמי משהקדישה בפה הרי היא קדושה קדוה"ג עכ"ז אין קדושתה גמורה עדיין כיון דטעונה כלי בקבלת הדם וגם השחיטה טעונה כלי שרת לדעת קצת וע"כ כיון שחסירה קדושת כלי יש לה פדיון משא"כ בעוף שכל מעשי' ביד א"כ אינה מחוסרת קדושת כלי וע"כ ה"ל הקדושת פה לבד כקדושת כלי דוגמת ש"ס פסחים (דף ל"ד ע"ב) ענבים קאמרת הכא בענבים של תרומה עסקי' דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמיא (הואיל ואין טעונין כלי) אבל הני (מי החג) דבעו כלי (ע"כ) בפה לא עבוד רבנן מעלה עכ"ל הגמ' וע"כ ה"נ בעוף דא"צ כלי ע"כ ה"ל הקדושת פה כקדושת כלי וה"ל כנתקדש בכלי ולכן אין מועיל פדיון וכמבואר במשנה מנחות (דף ק' ע"ב) שם המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קידשו בכלי יש להם פדיון משקידשו בכלי אין להם פדיון ובגמ' שם (דף ק"א ע"א) דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק וזהו שכ' רש"י עופות קדוה"ג נינהו דהן עצמן קריבין ואין צריכין קדושת כלי ודו"ק

וע"ע ברש"י שם ד"ה אלא עצים ולבונה ותראה כי כן כוונתו מבוארת להדיא [וע"ע דוגמת ש"ס פסחים הנ"ל בתוס' זבחים (דף כ' ע"ב) ד"ה יציאה וז"ל וא"ת וכיון דבקדושת כלי לא מיפסלא ביוצא (רק אחרי הקמיצה דהיא עבודה) מנחת כהנים וחביתי כ"ג דלית בהן קמיצה אימת מיפסלי ביוצא ושמא באותן מועיל קידוש כלי עכ"ל והכוונה ג"כ דכיון דאין בהן קמיצה ע"כ הקדושת כלי לבד כקדושת קמיצה חשיב דוגמת הך דפסחים דכיון דאין בו קדושת כלי ע"כ הקדושת פה כקדושת כלי וכנ"ל]

ואולם יש לעיין בטעם זה בהא דאין פדיון לעוף מש"ס זבחים (דף צ"ב ע"ב) בעי ר' אבין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים (הכניסה בין מליקה להזיי' להיכל מהו שתופסל משום וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקודש פנימה וגו') צוארה ככלי שרת דמי ומיפסל (שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כליי' ומיפסל בהכנסת הדם שהכניסה בכלי להיכל) א"ד כצואר בהמה מדמה אמר רחמנא ולא בשרה (צוארה לאו כלי חשוב רק כצואר בהמה ובהמה שהכניס' משנשחט' והוציא' וקיבל דמה לא מיפסלא דמדמה אמר רחמנא ולא בשרה) כו' עכ"ל הגמ' הרי שהש"ס מסופק בזה בהא דאין עוף טעון כלי אם הוא מפאת שאין צריך כלי באמת או הוא מפאת שהתורה עשאתה והחשיבתו צוארו כלי והוא כליי' וא"כ אי נימא דהצואר הוא הכלי א"כ משעת הקדושת פה עדיין שפיר הוא חסר קדושת כלי שע"י המליקה הוא דמתקדש הדם בצואר כדם בהמה המתקדש בכלי שרת וא"כ עדיין שפיר ראוי שיועיל פדיון

וי"ל דזהו באמת כוונת הש"ס מנחות הנ"ל במה שכפל לשונו ואמר אבל הני עופות דקדוה"ג נינהו ולא נאמר אלא בבהמה היינו דכיון דהך דר' אבין היא איבעי' דלא איפשיטא עש"ה בזבחים ולהכי אמר בתרתי גווני דאם נאמר דאין הצואר חשוב כלי א"כ אין להם להפדות כיון דהקדושת פה לבד הוי כקדוה"ג גמור ע"י כלי וכנ"ל ואם נאמר דהצואר חשוב כלי מ"מ לית להו פדיון מפאת שלא נאמר פדיון אלא בבהמה ודו"ק [וע"ע ברש"י מנחות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה מ"ט דלמ"ד שם דקומץ דמנחות לא בעי קידוש כלי אזי היד שנותן בה הקומץ חשובה כלי עש"ה וע' היטב רש"י זבחים (דף צ"ב ע"ב) שם ד"ה אצרוכי ובאתי רק להעיר]

והנה ראיתי עוד בספרא ויקרא דיבורא דחובה פרק י"ח ברייתא ה' וז"ל והביא אותם אין לעוף פדיון עכ"ל הנה דהא דאין לעוף פדיון גזה"כ הוא ונלמד מתיבת אותם (נראה דדרשי' אותם ולא דמיהם) וצ"ע מש"ס מנחו' ומעילה הנ"ל דנראה דהוא סברא בעלמא מפאת שלא נאמר פדיון אלא בבהמה או משום דאין מום פוסל בעוף או מסברתנו מעלה וכנ"ל [וע"ש בספרא באותו עמוד פרשה י' ברייתא י' דאמר ג"כ שאין לעוף פדיון והביא בפי' הראב"ד שם גמ' מנחות הנ"ל שלא נאמר פדיון אלא לבהמה וצ"ע דהא הספרא עצמו אומר בסמוך לזה טעם אחר מקרא דאותם] וע"ש בילקוט בזית רענן דכ' אין לעוף פדיון אם נפל בו מום עכ"ל וצ"ל דכוונתו אמחוסר אבר ומום דנקט לאו דווקא דמום וודאי דלא בעי קרא דכיון דאין המום פוסל פשוט דאין לו פדיון

והנה מצאתי עוד בספרא בחקותי פרשה ד' ברייתא ה' וז"ל והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים עכ"ל וצ"ל דעופות אגב גררא נקטינהו כיון דהאמת דאין להם פדיון אבל עיקר קרא אתי לעצים כו' דעופות הא ממעטי' להו מקרא דוהביא אותם וכנ"ל ואולם בפי' הראב"ד בספרא בחקותי שם כ' וז"ל ועופות נמי ממעטי מפדיון מדכתי' בהמה כו' עכ"ל ומוכח לכאורה הכוונה דקרא אתי למעט גם עופות וק' דת"ל מקרא קמא דוהביא אותם וכנ"ל וע"ש עוד בפי' הראב"ד דכ' ג"כ דמיעוטא דעופות דאין להם פדיון היינו אמחוסר אבר ועש"ה בכל דברי הראב"ד ובאתי רק להעיר: