בית האוצר חלק א קמ

איש את אשת אביו באנוסת אביו הכתוב מדבר וא"כ לדידהו נמי אשת אביו נלמדת מק"ו מאיסור אנוסת אביו וכדברי היונתן הנ"ל ואעפ"כ כתיב בה אזהרה להדיא וא"כ יש גם לר' יהודה ור"ע לימוד זה להא דאין מזהירין מה"ד ואולם לדעת הרמב"ם בשרשיו לס' המצות דהיכא דהעונש מפורש מזהירין מה"ד אכתי תיקשי דל"ל אזהרה באשת אב ליכתוב העונש לחוד והאזהרה תיפוק בק"ו ובאתי רק להעיר]

ואמנם י"ל עוד בכוונת יונתן דיש באשת אב איסור לאו מק"ו מאנוסה מלבד האיסור דאשת אב דהיא מיד כשקידשה ונעשית אשתו וכמבואר בסנהדרין (דף נ"ג כ"א) דאשת אב הוי בין מן האירוסין בין מן הנשואין דאח"כ כשבועל אותה אז היא נאסרת על בנו עוד מלאו דק"ו הנ"ל דמה בעולת אביו ע"י אונס נאסרת לבן כ"ש בעולת אביו שבעלה בהיותה אשתו וס"ל ליונתן דאחע"א א"נ משכחת לה בקידשה בביאה דחלו ב' האיסורין (דבעולת אביו ודאשת אביו) כאחת ויש נפקותא בזה לענין אם אנסו אשה להבעל או באיסור אשת אב היינו מבן בעלה או באיסור אם היינו מבנה דעונשן שוה סקילה וכמבואר בסנהדרין שם דהאשה היא בתעבור ואל תיהרג משום דקרקע עולם היא ע' תוס' יבמות (דף נ"ד ע"א) אזי יש לה לעבור על איסור הבן ולא על איסור האשת אב דחמור טפי דאית ביה תרי לאוי וכנ"ל וכדין חולה דמאכילין אותו הקל הקל וכמובן

ועי"ל דכוונת יונתן אהיכא דקידשה האב בביאה דכל הבועל דעתו על גמר ביאה או כשפירש כן דכוונתו לקנותה רק בגמר ביאה ואחרי ההעראה פירש וחזר בו מן הקידושין דנאסרת לבן משום בעולת אביו דה"א דאנוסת אביו הוי דוקא כשבא עלי' אונס ומפתה דרך הפקירות משא"כ כשכיוון לקנותה בהביאה בגמר הביאה דאז הוי כל הביאה דרך אישות לא דרך הפקירות [ותדע דביאת פנוי' אסורה מה"ת להרמב"ם בל"ת דקדשה ופשוט לענ"ד דהאיסור גם בהעראה ככל ח"ל וכמו שהארכתי במ"א ועכ"ז במקדש אשה בביאה אמרי' בהדיא בקידושין (דף י' ע"א) דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא חשיבא ההעראה איסור ביאת פנוי' אעפ"י שמקדשה רק בהגמר והיינו על כרחך משום דכשמכוון לקנותה בביאה זו אפי' בהגמר שוב אין הביאה דרך הפקירות גם לא ההעראה ולא חשוב קדישות וכמובן ובמ"א הארכתי ואכ"מ] לא דמי לאונס ומפתה ואינה נאסרת לכן אשמעי' היונתן דאדרבה ק"ו הוא דמה ביאת אונס מחברתה אליו ואוסרתה לבן מפאת ענין אשת אב כ"ש ביאת אישות ודו"ק ואמנם ל' יונתן דאמר וכל דכן איתת אבוי מוכח דאיירי באשת אב ממש לא בכיוון לקנותה בגמר ביאה ופירש בהעראה דאז הרי אינה אשת אב ואולם י"ל לפי פירושינו זה דאיירי שפיר גם כשגמר ביאתו והנפקותא דכיון דנאסרה כבר לבן בהעראה משום בעולת אביו אזי בהגמר שוב אין איסור אשת אב חל עליו ויופטר ממיתה אם יבוא עלי' ואע"ג דהוי איסור מוסיף וחמור עכ"ז י"ל דיונתן לגמרי ס"ל דאאחע"א ואפי' במוסיף וחמור וכר"ש ע' תוס' כריתות (דף כ"ג ע"א) ד"ה ומי

עוד נראה כוונת יונתן כעין תוס' יבמות (דף ג' ע"א) דכתבו דחייב על בת אשתו אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה דאין סברא דתלוי בביאה מדלא מחייב על בת אנוסתו עכ"ל עש"ה וא"כ גם כאן י"ל כעין זה דכוונת דברי היונתן לסלק אפשריות הטעות דאפשר לטעות ולחשוב דכיון דחזינן דאסר קרא אנוסת אביו א"כ נראה דבביאה תליא מילתא וע"כ גם אשת אב דאסר רחמנא היינו רק בעולת אביו אלא דבעולה באישות חמורה טפי והיא בסקילה משא"כ ארוסת אביו לא מיתסרא [היינו לאחר מיתה דמחיים תיפוק ליה משום אשת איש] דאין סברא לומר דכל אחד משניהם גורם האיסור הביאה או הקידושין לכן אשמעי' היונתן דאין הדבר כן רק דבאמת שניהם גורמים האיסור דמה אם אנוסת אביו נאסרת לבן מפאת הביאה לבד ואעפ"י שאינה אשתו כ"ש שיש לה להאסר לבן ע"י היותה אשת אביו ואעפ"י שאינה בעולתו וכגון מן האירוסין לחוד וא"כ כיון דאזהרה הכתובה באשת אב הוא גם באירוסין א"כ גם עונש הכתוב באשת אב הכוונה ממילא גם מן האירוסין וכמובן

עוד נראה כוונת יונתן והוא העיקר דכיון דאנוסת אביו דנלמד ממקרא זה דלא יקח איש את אשת אביו הוא מסמיכות מעילוי' דקרא דכתיב לפניו כי ימצא איש נערה בתולה וגו' ותפשה וגו' ונתן האיש השוכב עמה וגו' וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו ודרשי' סמוכים דבאנוסת אביו הכתוב מדבר וכמבואר ביבמות (דף ד' א') אליבא דר' יהודה וע"כ ס"ל גם ליונתן הדרש הנ"ל אלא דס"ל בשינוי מן הגמ' דבגמ' שם מוכח דהאי לא יקח איש את אשת אביו קאי אאשת אביו ממש ורק סיפא דקרא ולא יגלה כנף אביו קאי אכנף שראה אביו היינו אנוסת אביו וילפי' זה מסמוכים דלא יגלה לפרשת אנוסה דקודם זה ורבנן שם באמת פליגי אדרשא דר' יהודה הנ"ל משום דלא יקח איש את אשת אביו מפסיק בין פרשת אנוסה דלקמי' ללא יגלה דבתרי' ולא חשיב סמוכים ע"ש ואולם יונתן נראה דסבור דהאי לא יקח גופיה קאי אאנוסת אביו מדרשא דסמוכים וגם קאי אאשת אביו כפשוטו של מקרא והרי זה כאילו אמר קרא לא יקח איש אשה המתייחסת לאביו ייחוס דכתובים הקודמים היינו אנוסת אביו וגם לא יקח את אשת אביו ומפני שלשון זה מוקשה הוא דאם אנוסת אביו אסורה לו כ"ש אשת אביו לכן קמפרש יונתן דקרא זו ואצ"ל זו קאמר וה"ק לא יקח אנוסת אביו וכל דכן אשת אביו א"נ דיונתן עצמו הואיל ורצה לכלול בתרגומו דרשא דקרא דקאי אאנוסת אביו וגם פשוטו של מקרא דקאי אאשת אביו והוצרך איפוא להזכיר אנוסה תחלה לפי שהיא המכוונת תחלה בכתוב כיון דמסמוכים ילפי' לה ואנוסה הוזכרה כבר בכתובים הקודמים לזה והוי כאילו אמר קרא לא יקח אנוסת אביו הכתובה למעלה וגם לא אשת אביו וכנ"ל ע"כ כיון דהוכרח יונתן להזכיר אנוסת אביו ואשת אביו ולהזכיר אנוסה תחלה ע"כ הוכרח ממילא להזכיר אשת אביו בלשון ק"ו דאל"כ הי' הלשון מוקשה כיון דבאמת ק"ו הדברים ולא היה יכול לכתוב לא יסב גבר ית איתתא דאניס או דשרגיג אבוי ולא איתת אבוי וכמובן ובאתי רק להעיר

ה) הרא"ם פ' משפטים פרשה כ"א פסוק כ' הקשה כיון דהריגת עבד יצא מן הכלל לידון בדבר החדש בדין יום או יומים א"כ למ"ד דדבר היצא לידון בדבר החדש כללו נמי לא גמר מיניה איך ילפי' בסנהדרין (דף נ"ב ע"ב) דכל רציחה הוא בסייף מדכתיב נקום ינקם וכתיב במקום אחר חרב נוקמת נקם ברית הא האי נקום ינקם בעבד כתיב והרי לא גמרי' כללו מיניה ובגור אריה שם כ' וז"ל ואין זה קושיא דיליף דלא גרע בר חורין מעבד וכיון דעבד מיתתו בסייף כ"ש בן חורין והא ליכא למימר דב"ח נידון ביותר חמור זה אינו דכיון דכתוב סתם מיתה ברוצח א"כ הי' דינו בחנק שהוא קל ויליף מעבד דדינו בסייף שהוא יותר חמור אבל יותר מסייף אי אפשר כו' אבל אי קשיא הא קשיא הא אעמה"ד ואיך נילף ב"ח מעבד מק"ו דמיתתו בסייף ונראה דכה"ג דכתב מיתה סתמא בקרא ולא ידעינן איזה מיתה שפיר ילפי' בק"ו דלא הוי רק גילוי מילתא בעלמא כו' עכ"ל

והנה לטעם המהרש"א בסנהדרין בהא דאעמה"ד דכיון דהלמד חמור ממלמד שמא אינו מתכפר בעונש המלמד וצריך עונש החמור יותר תתיישב קושית הג"א הנ"ל בפשיטות דכאן לולי הק"ו הרי היה דין הורג ב"ח בחנק כיון דכתיב ביה מיתה סתם ומיתה סתם הרי הוא חנק וא"כ אם לא תדון הק"ו הרי יהיה דין הלמד בפועל קל מן המלמד וא"כ אין לך לחוש דשמא אינו מתכפר בעונש המלמד דהא אדרבה אם לא תדון הק"ו הרי יהיה עונש הלמד בפועל קל יותר מעונש המלמד ודו"ק

ואולם לטעמא דחשש פירכא שפיר קשיא קושית הג"א הנ"ל ואפי' לפי מאי דכתיבנא בלקח טוב כלל ב' דחשש פירכא הוא רק מיעוט וע"כ רק במיתה הוא דאעמה"ד משום דאין הולכין בפ"נ אחה"ר ומלקות נמי גמר ממיתה בג"ש דרשע רשע עש"ה שהארכתי עכ"ז בנידון הג"א הנ"ל נמי הא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וכתוס' זבחים (דף ע"א ע"א) וא"א לחייב סייף מה"ד ולפמ"ש באתוון דאורייתא כלל ג' בהבנת תוס' זבחים הנ"ל לא קשה מידי

והנה אי נימא דהא דאעמה"ד מדה מסורה כך י"ל עוד ביישוב קושית הגור ארי' הנ"ל דממיתה למיתה לא חשיב עונש ואינו בכלל עונשין דרק מיתה הוא דאיקרי עונש וכן מלקות דלפעמים מת תחת ידו ומה"ט ס"ל לר' ישמעאל דמלקות במקום מיתה עומדת ע' תוס' סנהדרין (דף י' ע"א) ד"ה מלקות וע' כללי נ"ז ונ"ח שהבאתי ספרי שופטים דמוכח מיניה דמלקות נמי לא מיקרי עונשים