בית האוצר חלק א קל

מת חייב ולא דמי למת ע"י ב"ד דמיתת ב"ד מכפרת ולא מיקרי מת חייב וא"ל דכוונתו ז"ל דחיישי' על הבן סורר שיהרוג תחלה כמה בני אדם בפועל ואח"כ יארע דיהרגוהו עבור הצלת הנרדף ברדפו אחרי אדם אחד דאז נהי דההריגה תכפר על עבירת הרדיפה הזאת שעליו היתה ההריגה עכ"ז הרי לא תכפר על הרציחות הקודמות שכבר רצח ויהי' מת חייב דז"א דא"כ אכתי מנ"ל דאין הפירוש ימות חייב ע"י ב"ד הא במיתת ב"ד נמי יש לחוש לזה דשמא יהרוג כמה ב"א תחלה בלא עדים והתראה ואח"כ יארע שיהרוג בעדים והתראה ועל הריגה זו ימיתוהו ב"ד דאז נהי דהמיתת ב"ד יכפר על הריגה זו עכ"ז הרי ישארו לו עדיין רציחות הראשונות שאין המיתת ב"ד מכפרת עליהם כיון שלא באה עליהם המיתה דוודאי אין מיתת ב"ד מכפרת על כל עבירות שעשה האדם רק על אותה העבירה שעלי' היא המיתה ואי דבלא"ה יש במיתה כח הכפרה גם על שאר עבירות וכדמצינו בעלמא דמיתה מכפרת א"כ ה"ה מיתתו שמת ע"י המציל את הנרדף בנפשו נמי תכפר לו על עבירותיו ואין שום חילוק בזה בין מיתת ב"ד למיתה שמת ע"י המציל וע"כ כוונתו דמיתה שמת ע"י המציל אין מכפרת כלל אף על אותה עבירת הרדיפה דהיא רק להצלת הנרדף ואינה לכפרת החטא ואין בה כח כפרה משא"כ מיתת ב"ד מכפרת ומסלקת החטא אשר עליו באה המיתה וכנודע וז"פ ומפורש בכוונתו וא"כ לדבריו ז"ל דרודף אין מתכפר כלל ע"י מיתת המציל כו' א"כ פשוט דלא שייך ברודף טעם המהרש"א הנ"ל דהואיל וחמור לא יתכפר בעונש הקל דהא בלא"ה אין מתכפר כלל

ואולם גוף סברתו ז"ל הזאת דרודף אין מתכפר ע"י מיתת המציל הואיל ואינו מיתת ב"ד איכא לעיוני בה מגמ' ב"ק (דף כ"ח ע"א) דמייתי ברייתא דדריש אקרא דושלחה ידה והחזיקה במבושיו פרט לשליח ב"ד וקמפרש התם דה"ק דכשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר נעשה ידה כיד שליח ב"ד ופטורה עכ"ל הגמ' וברש"י שם דהואיל ודינא עבדה חשיב ידה כיד שליח ב"ד ע"ש והתם הא מיירי ברודף ממש וא"כ מבואר דמיתת רודף ממש שנהרג ע"י המציל כשא"א לו להציל ע"י ד"א חשיב המציל שליח ב"ד וא"כ הרי מיתת ב"ד היא ולמה לא תכפר כמיתת ב"ד ממש וצ"ל דסברת הג"א ז"ל דאע"ג דמיתת רודף נמי חשיבא מיתת ב"ד עכ"ז א"א שתכפר כיון דלא באה המיתה לכפרה רק להצלת הנרדף ורק מיתת ב"ד על עבירה בפועל דהוא לכפרת החוטא היא דמכפרת וגם לפמ"ש במ"א דמיתת ב"ד נמי אינה לכפרה רק לעונש וכפרה ממילא אתיא ע"י שנענש עונש הראוי ג"כ י"ל כך דמיתת עונש הוא דמכפרת על החטא כיון שנענש על החטא ולכן החטא מסתלק משא"כ מיתה שאיננה לעונש כלל רק להצלת הנרדף אין לה שייכות בכפרת הרודף כלל ואינה מכפרת עליו ובאתי רק להעיר

ודע דגוף דברי הגור ארי' הנ"ל צע"ק במה שכ' דכיון דסופו להיות רודף והרודף ניתן להצילו בנפשו בכל מיתה שיכולין להמיתו לכן שפיר הוא מתחייב גם עתה סקילה ולא קשיא קושית הרא"ם דמדוע יתחייב עתה מיתה חמורה טפי ממה שימות חייב ע"י ב"ד דתהי' מיתתו רק בסייף דהא אין הכוונה כלל דימות חייב ע"י ב"ד רק דימות חייב ע"י המציל ואז הרי אפשר שיארע שהמציל ימיתהו מיתת סקילה הנה כי כן נראה כוונתו לכאורה וק' דאכתי מדוע מחמירין עליו להמיתו בסקילה דילמא הי' מתרמי שהמציל ימיתהו רק במיתה קלה וא"כ גם לנו אין להחמיר עליו מספק ולהורגו במיתה החמורה וע' סנהדרין (דף נ"ג ע"א) דהיכא דאיכא למיגמר מיתה קלה ואיכא למיגמר מיתה חמורה אין רשאין למושכו להחמיר אלא להקל ע"ש ברש"י ונסקלין שנתערבו בנשרפין אפי' אחד בריבוא נידונין בדין הקל ואמאי נידון כאן במיתה החמורה כיון דאפשר שהי' מת בקלה והנה י"ל נמי דכוונתו דהבן סורר נחשב מיד עתה רודף דכיון דיודעין דסופו לישב בפרשת דרכים וללסטם את הבריות ע"כ נחשב גם עתה רודף אחר חבירו להורגו כיון דסופו לעשות כן וע"כ מיתת בן סורר שציותה תורה גם עתה היא בעצמותה מטעם רודף כדי להציל את הבריות שלא יהרגם וככל רודף דניתן להצילו בנפשו וזה טעם מיתת בן סורר והוא טעם מסתבר מאוד ע' היטב בדברי הגור ארי' ותמצא כי יש להתאים גם כוונה זאת בדבריו כי אין דבריו מבוררים כל כך לעני כמוני

ואולם גם אם נאמר כן יוקשה ג"כ דמדוע נסקל הרי אפשר להמיתו בחנק וג"כ יהיו הבריות ניצולים וא"כ כל שאין בו צורך ההצלה הרי אסור להחמיר עליו ואולם לפמ"ש ראשונה דהאי ימות חייב היינו בהיותו רודף אח"כ ע"י מציל דאח"כ י"ל דאע"ג דאפשר שהי' מיתרמי שהי' המציל ממיתו במיתה קלה עכ"ז כיון דרשות למציל להמיתו גם במיתה חמורה אם אינו יכול להציל במיתה קלה וא"צ להמתין ולדקדק עליו דשמא בין כך ובין כך יהרוג את הנרדף רק רשאי להמיתו מיד בכל מיתה שיכול וכנראה מדברי הגור ארי' ז"ל ע"כ ה"ל הנהגת ומעשי הבן סורר שהוא נוהג עצמו היותו בן סו"מ וגונב וזולל כו' כאילו מכניס עצמו לידי חיוב סקילה כיון דסוף הנהגתו זאת להיות מופקר גם לסקילה וע"כ ה"ל כאילו הוא עצמו הכניס עצמו לידי חיוב סקילה ושפיר עונשו סקילה דחשיב הוא עצמו ממשיך עונש זה על עצמו בעצמו ומכניס עצמו בעונש זה כיון שהוא מופקר גם לו ודו"ק היטב [וע' גור ארי' אמור פרשה כ"ד פסוק י"ד שכ' דמקושש חשיב התיר עצמו לסקילה דכיון דלא ידעו מיתתו והתרו בו בהכרח שיתחייב את המיתה אשר יאמר ד' ע"כ הרי אפשר שיאמר השם מיתת סקילה וע"כ חשיב זה התיר עצמו לסקילה עש"ה וא"כ ה"נ כיון דאפשר שיהרגו המציל במיתת סקילה חשיב שפיר מפקיר עצמו גם לסקילה]

ועיין סנהדרין (ד' פ"א ע"ב) כיון דקא מוותר לי' נפשי' מקרבינן לי' לקטלי' כו' וברש"י הואיל ומפקיר עצמו לעבירות כו' וה"נ הואיל ומפקיר בעצמו לידי חיוב סקילה לכן מתחייב שפיר סקילה ודו"ק היטב ומצינו עוד בדומה לזה חיוב מיתה ע"י אדם מפאת מה שהאדם בעצמו קיבל עליו את המיתה ואף על פי שמדינא אינו מחויב והוא בסוטה דמתה על ידי השקאת הכהן ואע"ג דמדינא אין חייבת מיתה בידי אדם שהרי לא היו שם עדים והתראה ועל כרחך דכיון דקיבלה על עצמה המיתה באמירת אמן שפיר היא מתה ע"י הקבלה שקיבלתה על עצמה בעצמה ואעפ"י שאינה חייבת המיתה מדינא ואולם שם י"ל דכיון דמיתתה ע"י ההשקאה אינה מיתה טבעיית רק נסיית לכן לא חשיב מיתתה ע"י אדם רק כמיתה ביד"ש הוא חשיב כיון דמתה רק ע"י ענין הנסיי אשר בההשקאה וביד"ש הרי שפיר חייבת מיתה שהרי חייבת כרת על הזנות אף בלי עדים והתראה

ועיין ס' דברי דוד עה"ת להט"ז ז"ל פ' שמות עה"כ וירא כי אין איש שכ' דיש חילוק בין מיתה ביד"ש למיתה בידי אדם דהמתחייב ביד"ש אין מתחייב אם סופו להוליד זרע כשר אבל המתחייב ביד"א אין משגיחין בזה מש"ה גבי מואב דחיוב שלו ביד"ש ע"כ הועיל דבר זה וכן משה שהרג המצרי בשם המפורש הוא כמו דיני שמים שהרי מיתתו ביד"ש כו' עכ"ל הצריך לענייננו וא"כ סוטה נמי דמתה ע"י כח הנסיי אשר במי ההשקאה שפיר נחשב מיתתה ביד"ש כמו הריגת המצרי בשם המפורש דחשוב מיתה בידי שמים ודו"ק. [ודע דאומרם ז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן כו' י"ל ג"כ דהוא ענין קבלה והמשכה על עצמו דאפשר שימות חלילה מפאת קבלתו המיתה ע"ע בעצמו באמירת פיו ואפי' אם אינו מחויב המיתה ועכ"פ בהך דבן סורר דמחויב שפיר מיתה בלא"ה אלא דקשיא מדוע מיתתו בסקילה ולא בחנק וכנ"ל ע"ז ודאי שפיר ניתן להאמר דנסקל עבור שהפקיר עצמו לסקילה וחשיב מקבל ע"ע בעצמו עונש הסקילה וכנ"ל וא"צ לדקדק ולהקל עליו במיתה קלה כיון שהוא בעצמו הפקיר את עצמו למיתה החמורה ודוק ובאתי רק להעיר

ודע דלולי דברי הגור ארי' ז"ל הנ"ל הי' אפשר לומר דהך דימות זכאי ואל ימות חייב דבן סורר אין הכוונה כלל שימות חייב ע"י הב"ד ולא שימות חייב ע"י מציל בהיותו רודף רק הכוונה שהרי סוף אדם למות וא"כ כיון דסופו לעמוד בפרשת דרכים וללסטם כו' ע"כ מוטב שימות עתה זכאי ע"י הב"ד ממה שימות רק בסוף אחרי אשר כבר יהי' ליסטים וילסטם את הבריות דאז כשימות מעצמו בסופו יהיה מת חייב ולכן מוטב שימות עתה זכאי משימות