בית האוצר חלק א קכט

פירכא אינה מוחזקת לברורה א"כ ה"ה דדין ק"ו שדנין מסברא אינו ברור ואיכא עלי' חשש פירכא ואעפ"י שאין אנו יודעין הפירכא וזו ראיה גדולה לדעת האומר דטעמא דאעמה"ד מחשש דשמא יש פירכא על הק"ו ובאתי רק להעיר]

ודע דספרא הנ"ל הובא גם בש"ס זבחים (דף ק"ב ע"ב) ושם פירש"י פירוש אחר לגמרי בהך דיצא טבול יום קוליו וחמוריו על ראשו והיינו דפירכות הק"ו שהוא משיב ומה אם דחיתני מחטאת ישראל שכן יפה כחך כו' זהו ג"כ דין של קולא וחומרא ועל זה הוא הכוונה שהוא יוצא וקוליו וחמוריו שהזכיר בתשובותיו על ראשו עש"ה ובאתי רק להעיר

ודע דלדעת הראב"ד הנ"ל יוקשה קצת הא דאמרי' בעלמא דמילתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא ולדברי הראב"ד אמאי טרח וכתב לה קרא הרי עדיין יתייחס אחר הק"ו וצ"ל דטרח וכתב לה קרא לחזק הק"ו דכיון שנתחזק הק"ו בכח הפסוק הוא ק"ו טוב יותר והרבה יש לעיין עוד בדברי הראב"ד הנ"ל ובאתי רק להעיר

והנה נזכרתי עוד דדוגמת הך דספרא לפי פי' הראב"ד הנ"ל נמצא גם גמ' ערוכה בערכין (דף ל"ד ע"א) ת"ר כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו מה ת"ל מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לכ"ש ת"ל והי' השדה כו' אמר מר בשל אחרים אני זוכה מי דמי התם זוכה בעלמא (נוטל רק חלק) הכא קא שקיל לי' (בעי למישקל לי' לכולי') אמר רמי בר חמא איצטריך סד"א הואיל וכתי' ואיש את קדשיו לו יהיו הא נמי כי קדשיו דמיא מי דמי קדשיו לאו ברשותו (לאו מכח דידי' קשקיל להו אלא מקריב אימוריהם) הכא ברשותו (כלומר מכח דידי' קשקיל להו ולא משלחן גבוה בשכר עבודה) אלא א"ר נחמן איצטריך סד"א הואיל וכתי' כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזתו היא כו' ובתוס' שם ד"ה אמר רמב"ח וז"ל וא"ת מאי האי דאמר (בברייתא) ודין הוא והלא אין לנו לומר שזוכה בו מטעם ק"ו אלא מטעם דכתיבי קראי דאיש את קדשיו לרמב"ח ואחוזת עולם לר"נ וי"ל דמכל מקום ניחא לי' לאתויי קל וחומר כך מסברא עכ"ל הרי דהברייתא מביאה ק"ו על דבר שאין אנו באין לאומרו מכח ק"ו רק מכח דרשא דקרא ולא הביאה כלל את הדרשא דקרא רק את הק"ו ואע"ג דהוא ק"ו פריכא וכדפריך מי דמי התם זוכה בעלמא כו' וה"ז דומה בדומה ממש להך דספרא לפי פי' הראב"ד הנ"ל דמסיים יצא טבול יום קוליו וחמוריו על ראשו ואעפ"י שנדחה מן המקרא לא מן הק"ו וגם הק"ו פריכא וכאמור ובאתי רק להעיר

יא) בספרא פ' אחרי עה"כ איש איש אל כל שאר בשרו וגו' וז"ל הואיל ומותר בבת אחי אביו ואחי אביו מותר בבתו אם למדתי שהוא אסור באשת אחי אביו אף אחי אביו יהא אסור באשתו כו' אם אמרת כן הבאת עריות מן הדין לכך נאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כלל ערות אביך וגו' פרט אין בכלל אלא מה שבפרט עכ"ל ובפי' הר"ש משאנ"ץ שם ד"ה הבאת עריות מה"ד כ' וז"ל אע"ג דאין מזהירין מה"ד ולא יהי' לוקה מ"מ היו אסורות כמו לאו שאין בו מעשה עכ"ל נראה דלית לי' ז"ל טעמא דאעמה"ד מחשש פירכא דא"כ גם האיסור אין ברור רק מספק ולא דמי ללאו שאין בו מעשה דהוא איסור ברור אלא שאין לוקין עליו וטעמא דמהרש"א נמי נראה דלית לי' להר"ש ז"ל דאל"כ אכתי לא דמי ללאו שאין בו מעשה דלשאב"מ וודאי הא לא חמור האיסור מעובר במעשה ואדרבה קיל ממנו וכמובן ואילו למהרש"א הא דאעמה"ד היינו משום דחמור טפי ונראה דס"ל להר"ש ז"ל טעמא דאעמה"ד כדברי הס' תורת חסד שהבאתי לעיל אות ח' דהוא משום דכיון דאין האיסור מפורש בתורה רק מק"ו לא דמי לחסימה וליכא מלקות ע"ש וע"כ שפיר מדמי לי' הר"ש ז"ל ללשאב"מ דפטורו נמי משום דלא דמי לחסימה וכמבואר במכות (דף י"ג ע"ב) ובאתי רק להעיר. [ואולם אין זה מוכרח די"ל נמי דס"ל ז"ל דמדה מסורה כך או דגזה"כ הוא וכנלמד במכות (דף י"ד ע"א) מדאיצטריך למיכתב אחותו בת אביו ובת אמו ועוד בכמה מקומות לימודים אחרים ע"ז והא דנקט לשאב"מ לדוגמא בעלמא נקטי' להראות דיש איסור תורה אעפ"י שאין לוקין עליו. ואמנם קצ"ע עדיין בלשון הר"ש דהא לשאב"מ חשיב לאו ואזהרה מיהת אלא דהוא אזהרה שאין לוקין עלי' משא"כ בק"ו הרי גם לאו ואזהרה אין כאן כיון דאין מזהירין מה"ד וה"ל רק איסור בעלמא לא איסור לאו והי' לו להביא יותר לדוגמא איסור ח"ש או איסור יוצא דנפקי מריבויא דכל ודה"א דהטמאים ולא חשיבי לאו רק איסור בעלמא וצע"ק]

והנה ראיתי עוד להר"ש משאנ"ץ ז"ל בפירושו על הספרא פרשת אמור פרק ו' ברייתא ד' וז"ל הספרא א"ר יוסי שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהוא משלם את הקרן לכהנים כו' עכ"ל ובר"ש וז"ל ובתוספתא פרק בתרא דשקלים פליג ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ואומר שגם חומש חייב כו' וטעמא דר' ישמעאל דאין זריקה מתרת אלא לאפוקי ממעילה דאינו חייב אשם אבל קרן וחומש משלם א"נ מייתי לה מק"ו דתרומה עכ"ל. והנה גם מזה מוכח דלית לי' להר"ש ז"ל טעם המהרש"א הנ"ל דטעם המהרש"א הא שייך גם כאן דכיון דחומש הוא לכפרה א"כ אין ללמוד קדשים בק"ו מתרומה דדילמא כיון דחמור טפי אין מתכפר בממון וצריך מין כפרה אחרת לגמרי ואין להוציא ממנו הממון בחנם וטעמא דחשש פירכא נמי מוכח מכאן דלית לי' דאל"כ אין לחייבו רק הפרשת החומש לכפרה אבל לא לתתו לכהנים וכמו בתרומה דבספק חייבין רק להפריש החומש והוא שלו וכמבואר בתוס' יבמות (דף צ"ט ע"ב) ד"ה ואם. [ואולם לפמ"ש בלקח טוב כלל ב' דטעמא דחשש פירכא הוא רק מיעוט ותלוי בממון אי הולכין בממון אחה"ר א"כ אין ראי' עש"ה בלקח טוב] ולפמ"ש הר"ש שם דאפשר דצריך ליקח בהחומש שלמים ע"ש עכ"ז ג"כ אין חייב לתת לכהן רק יכול להקריב השלמים ולאוכלם בעצמו. ואמנם בזה י"ל דכיון דעל כרחך כהנים הם המקריבים השלמים ובעלים בתר זריקה והקטרה משלחן גבוה הוא דקזכי א"כ יכולים הכהנים לתפוס השלמים מספק ולומר לבעלים הבא ראי' שיש פירכא על הק"ו וטול ובאתי רק להעיר. ואמנם כל שאר הטעמים בהא דאעמה"ד שפיר יכול הר"ש אמור הנ"ל לסבור דו"ק ותשכח ואולי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ור' יוסי דספרא הנ"ל בטעמא דאעמה"ד הנ"ל הוא דפליגי דר' יוסי ס"ל כטעם המהרש"א הנ"ל ולכן שפיר פוטר מחומש וכנ"ל ור' ישמעאל בנו של ריב"ב ס"ל כאידך הטעמים ולכן שפיר מחויב ובאתי רק להעיר

יב) ע' לעיל אות ו' דתמהתי על טעם המהרש"א בהא דאעמה"ד דהוא משום דהלמד בק"ו חמור ממלמד ואין מתכפר בעונש המלמד והקשתי מש"ס סנהדרין (דף ע"ג ע"א) דאמר דאין ללמוד רודף אחר חבירו להורגו דניתן להצילו בנפשו מק"ו מנערה המאורסה משום דאעמה"ד ע"ש וא"כ ברודף הא לא שייך טעם המהרש"א הנ"ל דהא אין המיתה שם לכפרתו כלל רק עבור הצלת הנרדף ומה בכך שלא יתכפר הרודף עש"ה בארוכה והנה ראיתי עוד שמבואר יתר ע"ז בס' גור ארי' תצא פרשה כ"א פסוק י"ח ד"ה על שם סופו דרודף אין לו כפרה כלל על חטא רדיפתו ע"י מה שאדם הורג אותו עבור הצלת הנרדף עש"ה שכ' על קושית הרא"ם שהקשה אהא דבן סורר הוא בסקילה ע"ש סופו דסופו לעמוד בפרשת דרכים וללסטם את הבריות ולפיכך אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב והקשה דא"כ מדוע מיתתו חמורה מליסטים בפועל דמיתתו רק בסייף ותי' הגור ארי' וז"ל דמה שאמר ימות זכאי ואל ימות חייב היינו שיהי' רודף והרודף מתחייב בנפשו ויכול כל אדם להרוג את הרודף בכל אשר ירצה להכותו לרגום אותו ולדחות כך הוא הפירוש דימות חייב דאל"כ אלא פירושו שהי' מתחייב בב"ד מאי ימות חייב איכא הכא הרי כל המומתין מתכפרין אלא פירושו שהי' מתחייב מחמת רודף והרודף מתחייב בנפשו בכל שאפשר להמיתו ולפיכך נסקל בן סורר ומורה כיון שהנרדף יכול להמית הרודף בכל מה שיכול להמית א"צ לו לחלק ולעיין במה ימית אותו רק בכל מה שירצה ופשוט הוא עכ"ל ז"ל

ומתבאר מדבריו ז"ל דרודף אין מתכפר כלל במיתתו שהורגין אותו עבור הצלת הנרדף ושמש"ה מיקרי