בית האוצר חלק א קכח

דכיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר ליה דמי והי' רשאי לומר כה אמר ד' ע"ש ושם איירי ג"כ בק"ו כי האי דתמורה ע"ש דלא איירי בק"ו שהוא במתכונת קולא וחומרא ומה פלוני שיש לו קולא פלונית יש לו חומרא פלונית זה שאין לו קולא פלונית כו' רק איירי בק"ו ומה עילם שלא שא אלא לעזור את בבל כו' והיינו ק"ו כי האי דתמורה דאטו מי גרע העושה עצמו ממסייע עש"ה בסנהדרין וע"כ אביי לטעמי' שפיר ס"ל דבק"ו דכה"ג עונשין מ"ה ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל ב' וי"ל עוד דאביי לטעמי' דס"ל בנזיר (דף ל"ח ע"ב) דלוקין אלאו שבכללות ולא בעי' דומי' דלאו דחסימה וע' פסחים שלהי פרק ב' ואולם לפי"ז גם אק"ו גמור שהוא במתכונת קולא וחומרא הי' ראוי שיהי' עונשין ובאתי רק להעיר וע"ע בבעה"מ מכות סוגי' דביטלו ולא ביטלו דכ' דמלקות דחייבי כריתות לא ילפי' להו לריש לקיש מחסימה רק מלעיני מלעיניך ולא בעי' בהו דומי' דחסימה וע"כ הבא למקדש טמא לוקה אע"ג דקדמו עשה משא"כ בלאו שקדמו עשה בעלמא ס"ל לר"ל דאין לוקין עליו משום דלא דמי לאוי' ללאו דחסימה ע"ש ולפי"ז יומצא דבמלקות דחייבי כריתות יסבור ר"ל דעונשין מה"ד ובאתי רק להעיר

ט) ע' שבת (דף פ"ז ע"א) ג"ד עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו הוסיף יום אחד ופירש מן האשה כו' פירש מן האשה מאי דריש נשא ק"ו בעצמו אמר ומה ישראל שלא דיברה שכינה עמהן אלא שעה אחת כו' ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו דכתיב שובו לכם לאהליכם וכתי' ואתה פה עמוד עמדי ובתוד"ה ומה וז"ל וא"ת מאי קאמר דפירש מדעתו דאורייתא הוא דק"ו ניתן לידרש עכ"ל והנה בגוף הקושי' הזאת דמדוע מיקרי מדעתו י"ל דק"ו הרי הוא רק ענין סברא שאדם דן מעצמו וע"כ מיקרי שפיר מדעתו וע' כלל נ"ה שהבאתי דברי הגור ארי' פרשת משפטים דכל שאין עונשין בו מכח ק"ו אזי גם מכח סברא אין עונשין בו דסברא ודין ק"ו שוין עש"ה ועוד ראיה דק"ו הוא רק ענין סברא דהא גם בב"נ דנין דין ק"ו ע' ספרא פ' צו בני ישראל מוזהרין על החלב ואין העכו"ם מוזהרין על החלב שיכול והלא דין הוא ומה אמ"ה שאין חייבין עליו כרת איסורו נוהג בב"נ כישראל חלב שחייבין עליו כרת אינו דין כו' ת"ל בני ישראל בנ"י מוזהרין על החלב ואין העכו"ם כו' עכ"ל

ומבואר דלולי מיעוטא הייתי אומר דעכו"ם מוזהר על החלב מק"ו ואמאי הא כה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם וא"כ הרי לא נאמרו י"ג מדות הדרש דק"ו הוא מכללם לעכו"ם וע"כ דק"ו הוא ענין סברא ושפיר נוהג גם בב"נ ואעפ"י שלא נאמרו להם מדות הדרש כיון שהוא דבר שהסברא מחייבת ויש לדבר עדיין בזה ואכ"מ ואמנם בהא דאמר והסכים הקב"ה עמו אכתי יוקשה דלמה צריך להסכמה ומה ענין ההסכמה כיון דק"ו בלא"ה דאורייתא היא וכקושית התוס' ואמנם לדיעות הסוברים דהא דאעמה"ד הוא מטעמא דחשש פירכא א"כ הא חזינן דאין דין ק"ו ברור רק חיישי' דהוא ק"ו פריכא א"כ י"ל, שזה כוונת והסכים הקב"ה על ידו היינו שנתגלה לו שהק"ו הוא ק"ו אמיתי ואין עליו פירכא ודו"ק ונכון בס"ד

י) ראיתי בפי' הראב"ד על הספרא פרשת צו פרק י"ז וז"ל הספרא ראב"ש אומר בא טבול יום ואמר לכהן תן לי מן המנחה שאוכל אמר לו ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך (שמקריב אותה בכל זמן שירצה ועבודתה ועורה שלו) דחיתוך מחטאת ישראל (דכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה יצא טבול יום שאין ראוי לחיטוי) מקום שהורע כחך במנחתך (דמנחת כהן כולה כליל ואין לו בה אכילה כלום) אינו דין כו' אמר לו ומה לדחותי מחטאת ישראל שהרי יפה כחך בחטאתך תדחני ממנחת ישראל שהרי הורע כחך במנחתך אמר לו הכהן המקריב אותה לו תהיה (גבי מנחה כתיב) שוא הקרב ואכול (וטבול יום אינו ראוי להקריב) כו' יצא טבול יום בקוליו וחמוריו על ראשו כו' עכ"ל הספרא ובפי' הראב"ד וז"ל כלומר יצא נקי מן הקדשים בק"ו שאמרנו ואעפ"י שאינו נדחה מן הק"ו אלא מן הפסוק כיון שנתחזק הק"ו בכח הפסוק חשוב אותו כאילו נידון מן הק"ו לבדו עכ"ל ז"ל ודבריו חידוש גדול דדבר הנלמד בק"ו ומן הכתוב אזי מתייחס הדבר ההוא אל הק"ו לבד ונקרא דבר הנלמד בק"ו וצ"ל הטעם דכיון דק"ו הוא ענין סברא וכנזכר באות הקדום ע"כ שפיר נקרא הדבר דבר הנלמד מק"ו והכוונה דגם לולי הכתוב היינו יודעין זה מסברא [ע' דוגמתו בכ"מ פ"ב מאיסורי מזבח ה"י וע' לקח טוב כלל ו' אות ד'] וגם הסברא קודמת בטבע אל המקרא שהרי יתכן שלא ידע האדם את המקרא ואעפ"כ ידע את הדין והדבר ההוא מפאת היותו מחויב מסברא וע"כ מצינו בגמ' בכמה דוכתי דיליף דבר מסברא ומקרא ואמר איב"ע סברא ואיב"ע קרא ומקדים הסברא אל הקרא ע' שבועות (דף כ"ב ע"ב) וקידושין (דף ל"ה ע"ב) וכהנה רבות וע"כ שפיר נתייחס הדבר הנלמד מק"ו ומכתוב אל הק"ו כיון דהוא הלימוד הקדום והראשון בטבע

ואולם כ"ז יונח רק אי נימא דענין הסברא אשר בק"ו הוא סברא ברורה משא"כ לדעת האומר דכל ק"ו יש בו חשש פירכא א"כ הרי אין שום סברת ק"ו ברורה וא"כ וודאי דאם יש על דבר ב' לימודים לימוד מסופק ולימוד ברור דאין לנו להניח את הלימוד הברור ולייחס הדבר אחר הלימוד המסופק ורק אם ק"ו הוא לימוד ברור כלימוד דקרא אלא דהא דאעמה"ד הוא מדה מסורה כך או משום דהלמד חמור ממלמד ואינו מתכפר בעונש המלמד וכדומה אבל דבר שאינו עונש הנלמד בק"ו הנה הלימוד הוא לימוד ברור אז שפיר יש לייחס הדבר הנלמד אחר הק"ו אע"ג דאית לי' קרא כיון דגם הק"ו הוא לימוד ברור והוא קדום בטבע אל המקרא או דהכוונה דגם לולי הכתוב היינו יודעין זה מסברת הק"ו וכנ"ל ודו"ק היטב כי זו לכאורה ראיה ברורה דאין מדת הק"ו מדה מסופקת דאי איתא א"א בשום אופן להניח מקרא מפורש ולייחס הדבר אחר לימוד מסופק וכמובן בפשיטות

ואולם י"ל דנהי דיש על ק"ו חשש פירכא עכ"ז היכא דאיכא קרא כמו הק"ו אז שוב לא מספקינן בפירכא כיון דרואין אנו דהדין דין אמת בלא"ה ע"כ שוב תולין שאין פירכא על הק"ו ושגם הק"ו אמתי וברור ואין עליו פירכא ואמנם זה דוחק דשפיר יוכל להיות שיש על הק"ו פירכא ואיננו סברא אמיתית וגוף הדין גזה"כ בעלמא הוא וכמובן ועוד נתיישבתי דדברי הראב"ד הנ"ל הרי בלא"ה מוקשים ואפי' נימא דמדת הק"ו הוא מדה ברורה דהא אק"ו דספרא הנ"ל הרי יש באמת פירכא וכדאמר ומה לדחות מחטאת ישראל כו' ומש"ה הוא דצריך קרא הואיל ויש פירכא על הק"ו וא"כ מדוע נייחס את הדין הנלמד אחרי הק"ו אחרי אשר באמת ק"ו פריכא הוא ואינו ק"ו כלל ואדרבה יש לכאורה ראיה מזה לדיעות הסוברים דבכל דיני ק"ו יש ספק פירכא וא"כ נראה פשוט דה"ה אם דנין ק"ו ויש לנו פירכא עליו אזי גם להיפוך יש ספק דשמא הק"ו הוא טוב והפירכא שאנו משיבין עליו לאו פירכא הוא ויש בו טעות דכמו שאנו חושדין את שכלנו בדין הק"ו הנה ככה יש לנו לחשוד את שכלנו בפירכא שאנו משיבין על הק"ו וז"פ וע"כ י"ל דכיון דיש מקרא כמו הק"ו ע"כ זהו הוכחה להיפוך שהק"ו המדחה את הטבול יום הוא טוב והפירכא אשר עליו יש בו טעות הבלתי נודע לנו וע"כ שפיר נשאר הק"ו בתוקפו משא"כ אם נאמר דכל דיני סברתנו נחשבים ומוחזקים לברורים א"כ הרי גם פירכת הק"ו דספרא הנ"ל היא ברורה וא"כ וודאי איך אפשר לייחס הדבר הנלמד אחרי ק"ו שאינו. [ואם כי גם הסברתנו האחרונה הזאת בדברי הראב"ד מוקשה כנ"ל דאכתי מנ"ל שהק"ו טוב והפירכא טעות דילמא גם הפירכא טובה וקרא גזה"כ בעלמא הוא עכ"ז לחומר הנושא יש לפרש כוונת הראב"ד כן ואיך שתפרש כוונת הראב"ד עכ"פ זה מוכרח מדברי הראב"ד דהשתא דכתיב קרא אנו מחזיקין את הפירכא לטעות דאל"כ וודאי דא"א לייחס הדבר אחר ק"ו של שקר שיש עליו פירכא וז"פ וא"כ כיון דלעינינו אין פירכא על הפירכא ואעפ"כ אנו מחזיקין אותה לטעות מכח המקרא א"כ עכ"פ הרי רואין אנו בזה שאין דיני סברותינו בפירכא ברורה כיון שיש מציאות שאנו משיבין פירכא על הק"ו והוא טעות ואעפ"כ אין אנו מרגישין טעותו וא"כ שוב יש לנו לדון מדין פירכא גם על דין ק"ו וכי היכי דסרתנו בענין