בית האוצר חלק א קכד

וזהו ג"כ הכוונה בש"ס חולין (דף ק"מ ע"א) דאהא דתנן דעוף טמא פטור משילוח הקן וקמפרש טעמא משום דעוף טמא לא מקרי צפור פריך וז"ל הגמ' ת"ש שתי צפרים חיות מאי חיות לאו שחיות בפיך מכלל דאיכא דלאו חיות בפיך כו' וברש"י חיות בפיך ראויות לפיך טהורות ומדכתי' צפרים חיות מכלל דאיכא דשמייהו צפרים ולאו חיות נינהו דהיינו טמאות עכ"ל ולהנ"ל מובן ג"כ ענין הדרש שחיות בפיך והכוונה כפשוטו דמה שהם מותרים וזה מורה על היות בם קדושה לכן קרוים חיות משא"כ הטמאות אינם חיות וכנ"ל ויש לפרש עוד באופן אחר דע"י אכילת האדם הם מתעלים ומקבלים מעלה וזהו שחיות בפיך כי המעלה אשר מקבלים נקרא חיות ונמצא שחיות ע"י פיך ודו"ק

והנה ראיתי עוד בספרי האזינו וז"ל האזינו השמים כו' הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם או שמא גלגל חמה אינו עולה מן המזרח כו' ותשמע הארץ כו' הסתכלו בארץ שמא שינתה מדתה שמא זרעתם ולא צמחה כו' או שמא פרה זו אינה דשה ואינה חורשת כו' או שמא חמור זה אינו טוען כו' והרי דברים ק"ו ומה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכים אין מקבלים שכר ואם חוטאים אין מקבלים פורעניות כו' לא שינו מדתם אתם שאם זכיתם כו' עכ"ל ומוכח מדברי ספרי אלה דשייך חטא בבע"ח אלא דפורעניות ועונש לית בי' על החטא וע"ע ילקוט קהלת רמז תתקס"ח עה"כ ומותר האדם מן הבהמה אין וז"ל שהוא מדבר והיא אינה מדברת כו' ד"א שהאדם נוטל שכר על מעשיו והבהמה אינה נוטלת עכ"ל ומוכח לכאורה ג"כ כנ"ל דשייך מעשה טוב גם בבע"ח אלא דאין בו ענין קבלת שכר ויש לדחות וק"ל ובאתי רק להעיר

ובגוף הדבר אי שייך במיתת שור אעמה"ד ראיתי עוד בס' לב שמח על סה"מ להרמב"ם בשורש הי"ד שהביא דברי הרמב"ן וז"ל ובחולין (דף ק"מ) אמרו דעוף שהרג את הנפש דבעי לאתויי' לבי דינא וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך ואין בעוף הזה כתוב ובערת הרע ומסקול יסקל השור נתחייב במיתה אלא שכל המומתין מצותן מן ובערת הרע והיא מ"ע שלהם שממנה הם מומתים ומצות הסקילה או השריפה חלק מן המצוה עכ"ל וע"ז כ' הלב שמח וז"ל ואין זה הכרח כלל דמסקול יסקל השור לא היו סוקלין העוף שלא נזכרה בו סקילה ושמא לא היו גוזרין בו מיתה כלל מטעם דאין עונשין מה"ד ולכך אמרו שהוא בובערת הרע שהוא פסוק כולל ביעור כל עושי רע והעוף ג"כ נכלל בו עכ"ל ז"ל ומדכ' ושמא כו' מוכח דמסתפקא לי' מילתא אי שייך בבע"ח הא דאעמה"ד

ואולם גוף דבריו ז"ל שכ' דמסקול יסקל השור לא היו סוקלין העוף כו' צ"ע דוודאי סקילת העוף הוא מסקול יסקל השור ואע"ג דכתיב שור מ"מ חי' ועוף כיוצא בהן מילפותא דשור שור משבת וכמבואר ברש"י ברכות (דף כ"ז ע"א) ד"ה שנסקל תרנגול וכ"כ הראב"ד בפירושו לעדיות פ"ו מ"א וע' ב"ק (דף נ"ד ע"ב) וע' ילקוט משפטים רמז ש"מ עה"כ השור יסקל וז"ל השור יסקל וכן בהמה חי' ועוף כיוצא בו דגמר שור שור משבת וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירושלים שהרג את הנפש עכ"ל ונסמן שם ברכות (דף כ"ז) ומוכח דהיתה כן גירסת הילקוט בגוף הגמ' ועכ"פ דבר ברור הוא שמכאן הוא הלימוד וצ"ע

ולענין אי שייך חטא ועונש בבע"ח ואי מיתת שור הנסקל הוא מפאת עונש השור על החטא שלו ע"ע במכילתא משפטים דיליף דין איסור הנאה דשור הנסקל מק"ו מעגלה ערופה וז"ל ומה אם עגלה שאינה לא מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה דין הוא שיהא אסור בהנאה עכ"ל ומוכח להדיא דשור שהרג את הנפש חשוב שנעשה חטא ועבירת שפיכות דמים ונחשב אל השור לחטא ועון מדמטמא את הארץ ומסלק את השכינה כמו חטא ש"ד דאדם שמטמא כו' דאל"כ לא הי' לו לטמא כו' רק הי' לו להחשב כמת ע"י חולי או מעשה קוץ בעלמא דאין שם ענין שפיכות דמים ואינו מטמא כו' ומדמטמא כו' בהכרח דנחשב שנעשה חטא ש"ד וכמובן ולסברת המכילתא הנ"ל י"ל וודאי דמה שהשור נסקל הוא מפאת עונש על החטא ש"ד שלו ובאתי רק להעיר

וע"ע במכילתא שם עה"כ השור יסקל וז"ל למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם התם בסקילה מועד לא יהא בסקילה כו' עכ"ל ומוכח דלמידין מיתת שור מה"ד ויש לדחות דאין זה לימוד מה"ד דמועד נמי בכלל תם הוא וכי בשביל שנגח עוד יותר ממנו מיגרע גרע ואולם לטעמא דמהרש"א בהא דאעמה"ד דמשום דהלמד חמור טפי אין מתכפר בעונש המלמד א"כ י"ל נמי דכיון דעבירת המועד חמורה טפי אי נימא דשייך חטא ועונש בבע"ח וכנ"ל] אין מתכפר בסקילה ואולם י"ל דזה שייך רק באדם וכהך דמעביר כל זרעו למולך די"ל דאין מתכפר בסקילה רק עונשו שמור אחר מיתתו ונענש או עונש גדול יותר משא"כ בשור דלא שייך זה ע"כ י"ל דבעוה"ז עונש הסקילה הוא עונש הגדול ביותר ולא שייך למיחש שצריך עונש חמור טפי

ועיין כתובות (דף ל"ג ע"ב) אלמלי נגדוהו כו' ויש לדחות ואי נימא דלא שייך חטא ועונש בבע"ח רק דשור ההורג נפש וכדומה זה מורה על היות שורה עליו כח חיצון רע (והוא היצר שלו המסיתו לזה שלא כפי טבעו הרגילה ע' ברכות (דף ס"א ע"א) דמה ששור מזיק ונושך ובועט הוא מפאת יצר רע וע"ע ב"ק (דף י"ט ע"ב) יצרא קתקיף לי' פו'] וזה טעם מיתת שור הנסקל כדי לבער עי"כ כח הרע ההוא השורה עליו ואכ"מ להאריך בזה א"כ וודאי דלא שייך לומר דהואיל והוא מועד ע"כ זה מורה על היות רוע הכח החיצון שלו גדול יותר מרוע כח החיצון אשר בתם ואין די לו בסקילה דז"א דכח ההוא צריך רק ביעור וזה א"א כ"א ע"י מיתת השור וסקילה היא המיתה היותר חמורה וכמובן ובאתי רק להעיר

וע"ע במדרש שוחר טוב תהלים מזמור כ"ח וז"ל ומנין דרשו חנני' מישאל ועזרי' להשלים עצמן על קדושת השם מן הצפרדעים מה כתי' בהן ובאו בתנוריך ובמשארותיך ואימתי משארת מצוי' אצל תנור בשעה שהתנור חם מלמד שהיו משלימות עצמן לתוך התנור לקדש שמו של הקב"ה ומה פרע להם שכל הצפרדעים מתו ואותם שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה כו' מכאן אמרו מה אם הצפרדעים שאין להם זכות אבות ולא ברית על ידי שנתנו עצמן ומסרו נפשן על קדושת השם לא מתו אנו שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ויש לנו זכות אבות ונצטוינו על קדושת השם עאכ"ו עכ"ל ומוכח ג"כ דשייך זכות בבע"ח ושהי' נחשב אל הצפרדעים הבאים בתנורים לזכות מה שמסרו עצמן למיתה עבור קידוש השם וע"כ לא מתו אף ששאר הצפרדעים מתו וע' פסחים (דף נ"ג ע"ב) ובאתי רק להעיר

וע"ע בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ל"ז בשם הקנה וז"ל עוד הוסיף (בעל ספר הקנה) לשבח עור השליל (לתפילין) יותר מכלם למצוה מן המובחר כי אמר שאין ברי' יוצאת לאויר העולם שאינה מקבלת דין שהעוה"ז נברא בדין והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם עכ"ל ומבואר ג"כ דיש ענין דין ועונש גם בבע"ח ובאתי רק להעיר

כלל נו) אין עונשין מן הדין. אדבר קצת בטעמא דהך מילתא דאין עונשין מן הדין

א) ע' רש"י פסחים (דף כ"ד ע"א) ד"ה אין מזהירין מה"ד שכ' וז"ל אין מזהירין מדין ק"ו אעפ"י שאדם דן ק"ו מעצמו אינה אזהרה ללאו עכ"ל ומוכח קצת מלשון רש"י דאין הטעם בהא דאעמה"ד מפאת דק"ו אדם דן מעצמו וחיישי' שמא טעה ויש פירכא על הק"ו דא"כ מה זה שכ' רש"י אעפ"י שאדם דן כו' אינה אזהרה כו' ומאי אעפ"י אדרבה הואיל ואדם דן ק"ו מעצמו אינה אזהרה ללאו הל"ל [דכמו דאעמה"ד מטעמא דחשש פירכא ה"נ מצינן למימר והכי מיסתבר וודאי לומר דהיינו נמי טעמא דאין מזהירין מה"ד דאפי' בעונש מפורש ורק האזהרה אינה מפורשת ונלמדת בק"ו נמי יש לנו לחוש שמא טועה בדין הק"ו ויש עליו פירכא ונמצא שאין כאן אזהרה וא"א להמיתו ולהלקותו דמיתה ומלקות בעי אזהרה וכן מבואר בס' גנת