בית האוצר חלק א קכג

דמיתת השור לגבי הבעלים הרי הוא רק הפסד ממון וא"כ י"ל דהפסד ממון אינו בכלל עונשין רק עונשי הגוף הם בכלל עונשין וע' כלל נ"ז ושפיר לא שייך במיתת שור שהמית את האדם כללא דאעמה"ד ובאתי רק להעיר

והנה מה שדנתי למעלה בזה מסברא דנפשאי אם אין מיתת השור מטעם עונש הבעלים והכרחתי דאינו כן מדאין מתחייבין ממון שיווי השור היכא דליתי' לשור וכנ"ל נתיישבתי דאינה ראי' דהא תשלומי תם אינם עונש השור רק תשלומין בעלמא שהבעלים משלמים חצי הנזק ואעפ"כ אינו משתלם אלא מגופו וז"פ [וע"ע בחולין (דף נ"ז ע"ב) נפלו עלי' וקטלוהו (התולעים נפלו על אחד מהם והרגוהו על שאמר שקר והיתל בם עש"ה) ועוד שם (דף ס"ג ע"א) וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק (עוף ששמו שרקרק) אתי משיחא כו' והא ההוא דיתיב בי כרבא ושריק אתא גלל (נפל אבן גלל מן המרום) אפסקי' למוחי' כו' ההוא ביידא הוי (בדאי ושקרן הי' ולפיכך לקה. רש"י) ומוכח לכאורה להדיא דשייך חטא ועונש בבע"ח]

שוב נזכרתי דברי הגמ' ב"ק (דף מ"ג ע"ב) ת"ר או בן יגח או בת יגח (כמשפט הזה יעשה לו) לחייב על הקטנים כגדולים (שור שהרג את הקטן חייב השור מיתה כהורג את הגדול) והלא דין הוא הואיל וחייב אדם באדם (חייב מיתה לאדם ההורג את האדם) וחייב שור באדם (חייב מיתה לשור ההורג את האדם) מה כשחייב אדם באדם לא שנא בין קטנים לגדולים (דאדם ההורג את הקטן חייב כהורג את הגדול) אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים ועוד ק"ו הוא ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים (ההורגים) כגדולים (ההורגים דקטן שהרג פטור ממיתה) חייב בו על הקטנים כגדולים (דקטן שנהרג חייב ההורגו מיתה כאילו הרג את הגדול) שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים (שור קטן ההורג דינו כשור גדול ההורג דשור בן יומו קרוי שור דכתי' שור או כשב כי יולד וקרינן בי' השור יסקל) א"ד שחייב בו על הקטנים כגדולים כו' עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו ומבואר להדיא דשור שהמית את האדם דנין בו דין ק"ו לחייבו מיתה

ואולם אם נאמר דטעמא דאעמה"ד משום דאין הלמד החמור מתכפר בעונש אשר למלמד א"כ זה הטעם לא שייך כאן שהרי הק"ו בא רק לומר דשור ההורג את הקטן חייב מיתה כשור ההורג את הגדול וא"כ זה וודאי א"א לומר דהורג את הקטן אינו מתכפר במיתה דהא הריגת קטן איננה חמורה מהריגת גדול ואדרבה קלה ממנה וא"כ כיון דהורג את הגדול די לו בעונש מיתה כ"ש דהורג את הקטן די לו בעונש זה ואין לספק כאן כלל לומר דצריך עונש החמור יותר וכמובן

והנה עיינתי ומצאתי עוד בס' גור ארי' עה"ת משפטים כ"א פסוק כ"ח כ"ט דכתי' וכי יגח שור את איש או את אשה וגו' והמית איש או אשה וגו' וברש"י והמית איש וגו' לפי שנא' כי יגח אין לי אלא שהמיתו בנגיחה המיתו בנשיכה דחיפה ובעיטה מנין ת"ל והמית עכ"ל וכ' שם הרא"ם וז"ל לא מצאתי בשום מקום שנתרבו אלו מקרא דוהמית אלא בסתמא אמרו שבכלל הנגיחה נגיפה רביצה בעיטה נשיכה ורש"י פי' בהדיא בגמ' הטעם משום דהוי דומיא דקרן שכוונתו להזיק ואין הנאה להזיקו ואין הזיקו מצוי עכ"ל ז"ל וכ' שם הגור ארי' ע"ז וז"ל ומה שהקשה על פירש"י דלמה צריך קרא הא בגמ' יליף לי' מכח סברא לא קשיא דס"ל דדווקא לענין נזיקין דנין מכח סברא דהא ג"כ בק"ו עונשין ממון כמו שנתבאר לקמן אבל כאן איירי לענין עונש השור להמיתו אין ללמוד מכח סברא ולכך יליף לי' מקרא ובתחלת ב"ק דבא למילף במה הצד הנזקין זה מזה הקשו התוס' דהא אעמה"ד ותירצו דזה לא הוי אלא בעונש מלקות או מיתה אבל ממון סבירא לן דעונשין שפיר ולפיכך בוודאי לענין נזיקין אנו לומדין תולדות מן האב אבל לענין עונשין כגון להמית השור אין זה נקרא עונש ממון דהא לאו תשלומין הוא זה אלא הוא מיתה לשור עכ"ל ז"ל הנה מבוארת דעתו ז"ל דגם במיתת שור איתי' להאי כללא דאעמה"ד וגם נראה מדבריו ז"ל דס"ל בפשיטות דמיתת השור הוא מטעם עונש השור ודשייך עונש בבע"ח וכדכתיבנא

והנה מצאתי עוד דדבר זה אם שייך עונש בבע"ח הוא מחלוקת חכמים בב"ר פרשה כ"ו וז"ל אמר ר"א אין לך אדם שהוא מתחייב באדם הזה אלא אדם כיוצא בו (אין מי שיהא תובעין עליו דין שמים אם הזיק את האדם רק אדם המזיק את האדם הוא דיש עליו דין) ר' נתן אומר אפי' זאב וכלב (תובעין עליהם דין שמים אם הזיקו לאדם, רש"י) ר' הונא בר גוריון אמר אפי' מקל אפי' רצועה הה"ד כי את עול סובלו ואת מטה שכמו שבט הנוגש בו החתות ביום מדין ביום הדין א"ר אחא אף אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון רבנן אמרין מהכא כי האדם עץ השדה מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון עכ"ל המדרש

הנה כאן ג' דעות. א' דרק באדם הוא דשייך עונש. ב' דגם בבע"ח יש עונש אם הזיק לאדם. ג' דגם בדומם שייך עונש אם ניזק אדם על ידו וכדאמר אפי' מקל כו'. ודע דדברי המ"ר אלה הם ג"כ במדרש קהלת עה"כ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ושם נאמר אר"א אין לך שהוא מתחייב ע"י אדם זה אלא אדם כיוצא בו [וכן צ"ל וודאי גם בב"ר הנ"ל ותיבת אדם הראשונה דב"ר הנ"ל הוא ט"ס] שנא' עת אשר שלט האדם (באדם לרע לו ומוכח דרק אדם השולט באדם הוא לרע לו של השולט דנענש משא"כ בע"ח ושאר דברים השולטים באדם אין נענשים) ר' יונתן אומר אפי' מקל אפי' רצועה מתחייבין ע"י אדם זה וכו' כדאיתא בב"ר רק דמה שנאמר בב"ר בשם ר' אחא נאמר במדרש קהלת בשם ר' חמא בר גוריון ע"ש

והנה הדעה הג' הנ"ל דאפי' מקל או רצועה נפלאה מהבין וגם אין מבואר מהו עונש הדומם אם מזיק לאדם ובילקוט קהלת שם יש עוד שינוי גירסא ממה שהוא במדרש דתחת הלימוד הנמצא במדרש אהא דאפי' מקל כו' מקרא דכי את עול סובלו איתא בילקוט וז"ל א"ר אחא אפי' מקל אפילו רצועה מתחייבין ע"י האדם שנא' שופך דם האדם עכ"ל. ומזה ראי' לפי' רש"י וראב"ע ורמב"ן בקרא דשופך דם האדם וגו' מיד כל חי' וגו' דקאי אחי' ממש שתענש אם תהרוג את האדם דלדברי המדרש הנ"ל הרי קאי עוד יותר גם אדומם וכדיליף משופך דם האדם ונראה כוונתו דמפרש לקרא דכל שופך דם האדם יהי' מי שיהי' ואפי' דומם דמו ישפך והוא דלא כפי' הרמב"ן האחר דקאי הכל על אדם ההורג ומיד כל חי' אדרשנו היינו שאדם הרוצח יומת ע"י חי' או שכן שם בטבעה שלא תטרפנו וגם הוא דלא כפי' הספורנו הנ"ל וכמובן

והנה מאי דמוכח מילקוט הנ"ל דעונש הדומם בהמיתו לאדם הוא ג"כ מיתה וכדמוכח מן הילפותא דיליף לי' משופך דם האדם דכתיב בי' דמו ישפך הוא עוד יותר דבר מפליא [ומכאן ראי' מגולה אל המבואר בצוואת הקדוש ר' פנחס מקאריץ ז"ל שכל הדברים שבעולם יש להם חיות ואפי' הדומם כו' עש"ה בלשונו הטהור] והכוונה שהניצוץ הקדוש שבו הוא חיותו וכנודע בספרי החכמה שאין לך דבר שאין בו ניצוצי קדושה ובדברים האסורים והטמאים הם בהעלם גדול וע"כ דומם אשר הומת אדם על ידו מסתלק ממנו הקדושה שבו ונשאר בו רק קדושה מועטת מתעלמת דאל"כ לא הי' אפשר להיות לו מציאות וכנודע בספרי החכמה] וזהו מיתתו

ועיין מנחות (דף נ"ג ע"א) מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו כו' בגופה כתי' מצה תהי' החיי' וברש"י כלומר הכשירנה ושמרה עכ"ל ואין מובן דאמא קרי לי' חיות ואולם עפ"י הנ"ל הדבר מובן לנכון כי הקדושה אשר במנחה נקראת ג"כ חיות שלה ואם באה לידי חימוץ ונפסלת והקדושה מסתלקת ממנה הנה זה סילוק החיות ולכן השמירה שמשמרין אותה מידי פסול מיקרי זה חיות שמחיין את המנחה וזהו מצה תהי' החיי' וכן אוכלים המותרים מיקרי נמי מש"ק חיים לעומת אוכלים אסורים כי האסורים בם קדושה מועטת מתעלמת וזה טעם איסורם וכנודע בספרי החכמה משא"כ דברים המותרים מתייחסים יותר אל הקדושה ויש בהם קדושה יתירה יותר נגלית ולכן מיקרי חיים: