בית האוצר חלק א קכב

נראה דשפיר לא שייך בשור דכיון דפטורו של אדם איננו מטעם וודאי רק משום דספק נפשות להקל שא"א להרוג אדם מספק ע"כ לא שייך בזה הא דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכמובן בפשיטות ושפיר רק באדם אמרי' דס"נ להקל אבל בשור שפיר יש חיוב להמיתו מכח ספק החיוב עשה דובערת הרע מקרבך

ואולם לדעת רש"י כתובות (דף ט"ו ע"א) ד"ה ספק ורשב"ם ב"ב (דף נ' ע"ב) ד"ה שניהם דהא דס"נ להקל היא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה עש"ה א"כ מוכח דוודאי פטור הוא מפאת חיוב הצלה וא"כ שוב שייך לפטור גם בשור מטעמא דכמיתת בעלים כך מיתת השור ויש ליישב לפי"ז מה שהקשו התוס' בב"ב שם דל"ל קרא דושפטו וגו' תיפוק ליה דאפי' ממון אין מוציאין מספק ע"ש ולפמ"ש ניחא דנ"מ לספק בחיוב מיתת שור דאי הא דס"נ להקל הוא רק מטעם שא"א להרוג נפש מספק וכמו בממון א"כ אין זה פטור וודאי רק מספק וע"כ בשור שפיר חייב דבשור אמרי' להיפוך דסד"א לחומרא וכנ"ל משא"כ השתא דילפי' מקרא דושפטו וגו' א"כ ה"ל וודאי פטור וע"כ גם בשור יש לפטור וכנ"ל

שוב נזכרתי דגם לדעת רש"י ורשב"ם הנ"ל אין לפטור בשור דכל שהאדם פטור רק מפאת והצילו העדה ומטעם חיוב הצלה אזי בשור שפיר מחייבין וכמבואר להדיא בסנהדרין (דף ל"ו ע"ב) עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן (כל הדברים היתירים בד"נ על דיני ממונות) אין נוהגים בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה וברש"י חוץ מעשרים ושלשה שצריך כ"ג כדיני נפשות ומסתברא דהיקש (דמיתת השור למיתת הבעלים) להכי אתא שהוא עיקר הדין ותחלתו אבל כלהו אינך מילי (דד"נ) להצלה אתי (כוונתו אקרא דוהצילו העדה וכמבואר ברש"י שם (דף ל"ב ע"א) במשנה אהא דבד"נ המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה דהוא אחד מעשרה דברים הנ"ל וז"ל סברא הוא דבעי' והצילו עכ"ל) ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע עכ"ל ולפי"ז גם טעמא דידן אשר כתבתי בספרי לקח טוב כלל ב' בהא דאעמה"ד דהוא עצמו משום חיוב הצלה דוהצילו העדה עש"ה מילתא בטעמא בס"ד א"כ גם לפי הטעם הזה בשור שפיר עמה"ד כיון דבשור ליכא חיוב הצלה וכנ"ל

שוב נזכרתי עוד גמ' ערוכה דממיתין שור מחמת ספק והוא בכריתות (דף כ"ד ע"א) דאהא דתנן שם במשנה דשור הנסקל שנודע שלא הרג עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר איתא שם בגמ' היכי דמי אילימא דאתו בי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג מאי חזית דציית לבתראי ציית להו לקמאי עכ"ל הגמ' ומבואר להדיא דמחייבינן לשור מיתה מספיקא

והנה מה שכתבנו דלטעמא דמדה מסורה כך או משום דהלמד חמור ממלמד ואין מתכפר בעונש המלמד דהני טעמי נהי דלא שייכי בשור עכ"ז גם בשור אעמה"ד משום דכמיתת בעלים כו' לכאורה ז"א דמגמ' סנהדרין (דף ל"ו ע"ב) הנ"ל מוכח דכל שאין הטעם שייך בשור כגון חיוב הצלה דלא שייך בשור אזי אין פוטרין את השור ואולם בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) מוכח דדבר זה אי היכא דהטעם לא שייך בשור אמרי' נמי דכמיתת בעלים כו' הוא פלוגתא דרבא ורב אשי שם וז"ל הגמ' שם אמר רבא שור טריפה שהרג חייב ושור של אדם טריפה שהרג פטור מ"ט א"ק השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דקרינן ביה וגם בעליו יומת קרינן ביה השור יסקל וכל היכא דלא קרינן ביה וגם בעליו יומת (וכגון אדם טריפה דאילו הרג את הנפש פטור) לא קרינן ביה והשור יסקל רב אשי אמר אפי' שור טריפה שהרג נמי פטור מ"ט כיון דאילו בעלים הוו פטירי שור נמי פטור עכ"ל הגמ'

ובתוס' שם ד"ה שור טריפה שהרג חייב וז"ל אע"ג דבשלהי פרק ד' וה' פטרינן לר"ש שור שנתכוון להרוג את זה והרג את זה מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור לא דמי דהתם הטעם שוה לשניהם אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה ובשור לא שייך דאם הוזמו עדים משלמים דמי שור טריפה לבעלים עכ"ל וא"כ לרב אשי דפוטר גם בשור טריפה על כרחך דס"ל דאפי' אם אין הטעם שייך בשור נמי פטרינן ליה מהיקישא דכמיתת בעלים כו' וע"ע בב"ק (דף מ"ה ע"א) דפליגי התם ר' יעקב ורבנן אי גומרין דינו של שור שלא בפניו דלרבנן אין גומרין מטעמא דכמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם כו' ולר' יעקב גומרין וקאמר התם בטעמא דר' יעקב בשלמא בעלים בני טענתא נינהו (ולכן בעי' בפניהם כדי שיטענו את זכותם) אלא שור בר טענתא הוא (בתמי') עכ"ל הגמ' ומוכח ג"כ דר' יעקב ורבנן פליגי בספק הנ"ל אי הא דכמיתת בעלים כו' הוא אפי' כשאין הטעם שייך בשור ובאתי רק להעיר

והנה מה שכתבנו למעלה ג"כ דרך פשיטות דאי הא דאעמה"ד מדה מסורה כך זה לא שייך במיתת השור דאין מיתת השור עונש כי השור איננו בן דעת שיפול בו ענין עונש הנה נזכרתי דאין זה פשיטות כל כך דלא שייך עונש בשור ושאין מיתת השור עונש לשור רק הוא פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל בפי' המקרא בבראשית ח' פסוק ה' ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חי' אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם וברש"י מיד כל חי' לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן כו' לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות עכ"ל הנה דרש"י ז"ל מפרש מיד כל חי' אדרשנו כפשוטו שהשי"ת ידרוש נפש האדם מיד החי' אשר תהרגנו ובראב"ע שם מפורש יותר וז"ל גם אדרשנו מיד כל חי' שאצוה לאחרת שיהרגנה עכ"ל

הנה פירש יותר דחי' מתחייבת מיתה ביד"ש על הריגתה את האדם ומיתתה הוא ע"י חי' אחרת ואולם הספורנו שם פי' וז"ל והדרישה הזאת (שידרוש הוא ית' את נפש האדם) תהי' על אופנים מתחלפים שאם יזכה האדם הנה אז מיד כל חי' אדרשנו ומיד האדם להצילו מידם ואם לא יזכה לזה שאצילהו ויהרגהו איש אחיו אז אדרוש את נפש ההרוג מיד אחיו ההורגו להפרע ממנו אבל לא מיד החי' עכ"ל נראה שמיאן בזה היות לחי' עונש ופרעון ואולם הרמב"ן ז"ל שם דיבר בענין זה בביאור יותר מכולם וז"ל מיד כל חי' אדרשנו תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החי' כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחי' דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהי' כן בענין דם האדם לבדו שכל החי' שתטרוף אותו תטרף כי גזירת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפי' שור המדבר חייב מיתה כו' ויהי' טעם שופך דם האדם כל שופך בין חי' ובין אדם הנה דמו נדרש בב"ד ובידי שמים ויתכן שיהי' טעם מיד כל חי' שתהי' הנקמה בשופך הדם מיד כל חי' כו' כי אשלח ברוצח כל חית הארץ כו' ואולי הדרישה מיד החי' היא שלא תטרוף את האדם כי כן שם בטבעם כו' עכ"ל

הנה שהרמב"ן ז"ל נסתפק בזה אם יתכן שיהי' לבע"ח עונש וצידד בפירוש לומר דמיתת שור הנסקל שציותה תורה הוא עונש אל השור ולפי"ז שפיר גם מיתת שור הוא בכלל עונשין ושפיר שייך בי' בפשיטות הך דאעמה"ד והנה מה שהכריח ז"ל דאין מיתת השור מטעם עונש לבעליו מהא דשור המדבר ג"כ חייב מיתה א"כ לר' יהודה דס"ל באמת בב"ק (דף מ"ד ע"ב) דשור המדבר שהמית את האדם פטור ממיתה לפי שאין לו בעלים עש"ה א"כ י"ל דלר' יהודה באמת מיתת שור שהמית את האדם הוא מטעם עונש לבעליו וא"כ בשור שהמית את האדם אי שייך בי' אעמה"ד יתכן לומר דתלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן הנ"ל דלרבנן דס"ל דשור המדבר נמי חייב א"כ אין מיתת השור מטעם עונש לבעלים רק מטעם עונש השור וא"כ כיון דהוא עונש מיתה שפיר הוא בכללא דאין עונשין מן הדין משא"כ לר' יהודה דמחייב באמת רק בשור שיש לו בעלים א"כ י"ל דהוא. מטעם עונש הבעלים ומוכח לכאורה כן לר"י דאל"כ רק הוא מטעם עונש השור א"כ לא הי' ראוי להיות חילוק בין שור שיש לו בעלים לשאין לו בעלים וא"כ כיון דהוא רק עונש הבעלים ולגבי הבעלים הרי אין העונש עונש מיתה