בית האוצר חלק א קיט

עציבת א"ל דלא אותיבי ע"ת א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור ופירש"י שאין דעתי על המזידין והפושעים שאין חרדים לדברי חכמים עכ"ל והנה זה וודאי דההוא מסדר מתניתא קמי' דמר שמואל לא ביטל גם בפעם השני' הנחת ע"ת בזדון חלילה רק בשכחה ובשגגה ועכ"ז השכחה והשגגה עצמה בהיותה פעם ושתים נחשבת פשיעה וקרוב למזיד וא"כ ה"נ דכוותה שפיר ה"א שיהי' לו דין מזיד להפטר מחטאת ואולם מהך דביצה יש ראי' רק דבפעם שני' חשיב פושע אבל אין ראי' משם דבשוגג ב' פעמים אגמ"ל דגם בפעם הא' עבר בפשיעה ולא בשגגה כי היכי דיופטר מחטאת גם אפעם הא' בנידון דכריתות הנ"ל ודבר זה תלוי לכאורה אי אדם נעשה חשוד למפרע ע"י מעשה שאח"כ וע' ש"ך ליו"ד סי' א' ס"ק ח' דאין אדם נעשה חשוד למפרע ע"י מעשה שאח"כ רק אמרי' השתא הוא דאיתרע עש"ה

ואולם בתוס' שבועות (דף י"ז ע"ב) ד"ה אי מוכח להדיא דאדם נעשה חשוד למפרע דאהא דאמרי' התם דהמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד וידע דצריך להמתין עד שימות האבר פטור מחטאת על הפרישה כיון דמזיד הוא וחייב חטאת על הכניסה כתבו הם ז"ל וז"ל ואעפ"י שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן לי' שב מידיעתו (וחייב חטאת על הכניסה) דאימא יצר אלבשי' (בפרישה) כדאשכחן בכתובות (דף נ"א ע"ב) עכ"ל ומוכח דאי לאו דיצר אלבשי' דהי' נחשב מזיד גמור על הפרישה אזי הי' נעשה חשוד למפרע מן הפרישה על הכניסה והי' נחשב גם על הכניסה אינו שב מידיעתו

והנה הך דתוס' שבועות דמי לכאורה לגמרי לנידון דידן דכמו דבנידון דידן איירינן בשוגג בפעם הא' ופושע בפעם הב' ה"נ בהך דתוס' שבועות איירינן בשוגג בכניסה ומזיד בפרישה וא"כ כי היכי דהודה בפרישה דהתם פוטרתו למפרע על הכניסה ה"נ פשיעה דפעם הב' דכאן שפיר יש לה לפטרו גם על הפעם הא' ואולם ז"א דשם הפטור רק מפאת דנחשב למפרע אינו שב מידיעתו וזה שייך רק מכח מזיד אבל לא מכח פשיעה דרק קרובה למזיד דוודאי אין נחשד על ידה לעבור בידיעה ובזדון גמור

ואולם י"ל דכיון דבפשיעה קרובה למזיד פטור מחטאת וחשיבא הפשיעה לענין פטור חטאת איפוא כמזיד וידיעה ממש ע"כ כי היכי דבעינן לענין חיוב חטאת שב מידיעתו ה"נ בעי' שב מפשיעתו וכל שאילו היתה המעשה מזדמנת לפניו לעשותה בפשיעה ג"כ הי' עושה אותה אזי גם בעושה בשוגג פטור ועוד דזיל בתר טעמא דהא הא דבעי' לענין חטאת שב מידיעתו נראה פשוט מסברא דהוא משום דבאינו שב מידיעתו הרי לא עשה המעשה מפאת השגגה דווקא המחייבת חטאת שהרי גם אילו הי' יודע הי' עושה ובידיעה הרי הי' פטור מחטאת ולכן גם בעושה בשוגג פטור כיון דאין השגגה המחייבת החטאת סבת עשייתו דווקא ודו"ק וא"כ ה"נ לענין פשיעה כל שאין עושה המעשה מפאת שגגה דווקא רק גם אילו הי' מזדמן לפניו הזדמנות של פשיעה ג"כ הי' עושה ואז הרי הי' פטור מחטאת לכן גם בעושה בשוגג פטור וכמובן וא"כ כיון דאינו שב מפשיעתו ג"כ פטור מחטאת שוב שפיר כי היכי דבהך דתוס' שבועות נחשב למפרע ע"י זדון דפרישה אינו שב מידיעתו על הכניסה ומיפטר על הכניסה ה"נ שפיר יש לו להחשב ע"י פשיעה דפעם הב' אינו שב מפשיעתו גם על הפעם הא' ושפיר יש לו להפטר גם על הפעם הא' ודו"ק [ואולם דינא דשב מידיעתו נלמד בשבת (דף ס"ט ע"א) מקרא וא"כ דברינו אלה תלויים בפלוגתא אי דרשי' טעמא דקרא וכמובן ודעת הרמב"ם הוא להלכה דדרשי' כו' וכמבואר בלח"מ פ"ג מה' מלוה ה"א ואכ"מ ועכ"פ סברת הה"א דש"ס כריתות הנ"ל שפיר יש לפרש כן וכמובן]

והנה בענין אי אדם נעשה חשוד למפרע ע"ע בש"ס חולין (דף ל"ט ע"ב) דמסופק הש"ס בישראל ששחט בהמה ואח"כ חישב עלי' לזרוק דמה לעכו"ם אי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו א"ד כיון דישראל הוא הוכיח סופו על תחלתו לא אמרי' וברש"י דכיון דישראל הוא והי' בחזקתו בשעת שחיטה ע"כ הוכיח סופו על תחלתו לא אמרי' דדילמא אחר השחיטה הוא שנכנס בו יצה"ר והמיר דתו עכ"ל וא"כ לפי מאי דמסיק הש"ס התם דספק זה תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעלמא בכותב נכסיו לאחרים ואמר הלה אי אפשי בהן אי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו בזיכה לו ע"י אחר ושתיק מעיקרא והדר צווח עש"ה א"כ כל שאילו הי' הדבר הזה במידי דעלמא לא בדבר של עבירה הייתי אומר הוכיח סופו על תחלתו אזי גם אם אירע הדבר ההוא בדבר של עבירה ג"כ אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו ולא מחלקינן לומר דשאני דבר של עבירה דראוי לומר בו דהשתא הוא דאיתרע דא"כ גם בהך דחולין ה"ל לש"ס לחלק בהכי וכמובן

ולפ"ז יש לי לומר ג"כ ביישוב קושית התוס' סנהדרין (דף ס"ד ע"ב) הנ"ל שהקשו דמקמא איחייב לי' וי"ל עפ"י דברי הסמ"ג המובאים במהרש"א בסנהדרין שם דהא דמעביר כל זרעו פטור הוא משום דהעברת כל הזרע היא עבירה חמורה טפי ואינה מתכפרת במיתת ב"ד וע"כ פטור

והנה נודעים דברי הירושלמי תרומות דאע"ג דח"ש לר"ל מותר מה"ת מ"מ מודה ר"ל בדעתו להשלים ולפי"ז י"ל גם כאן דכמו דהעברת כל הזרע חמורה מהעברת מקצת כן העברת מקצת בדיעה להשלים חמורה מהעברת מקצת גרידא וג"כ אין מתכפרת במיתת ב"ד וע"כ גם במעביר כל בניו בזאח"ז ג"כ שפיר פטור אף על הראשונים דכיון דגמר להעביר כולם ע"כ יש לנו לומר דהוכיח סופו על תחלתו דמיד בהעברה הראשונה הי' דעתו להשלים ולהעביר כולם וע"כ שפיר מיפטר למפרע גם על ההעברה הראשונה דמצינו סברא דהוכיח סופו על תחלתו בנידון דומה לזה ממש בש"ס בבא בתרא (דף קמ"ח ע"ב) שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (שכתב מקצתם לראובן ואח"כ מקצת אחר לשמעון ואח"כ מקצת אחר ללוי עד שגמר באופן זה לכתוב כל נכסיו בזאח"ז) רואין אם במחלק (אם כתב הנכסים כמחלק שמשעה ראשונה שהתחיל לכתוב הי' בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום) כו' עמד חוזר בכולן (כדין מתנת שכ"מ בכולה דאם עמד חוזר) אם בנמלך (שלא הי' בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחילק מקצת שתק ולא רצה לחלק עוד ואח"כ נמלך לחלק כל הנותר) כו' עמד אינו חוזר אלא באחרון (דהנך קמאי כיון דלא הי' בדעתו אז עדיין לחלק כל נכסיו הוו להו מתנת שכ"מ במקצת דאם עמד אינו חוזר) ודילמא עיוני קא מעיין והדר יהיב (דילמא האי דשתיק וחישב בין מתנה למתנה לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין ומחשב מה יתן לכל אחד ומעיקרא שפיר אכתי הי' בדעתו לחלק את הכל) סתמי' דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב עכ"ל הגמ"י

ומבואר בזה דאע"ג דחלקים הראשונים דחילק היו רק מקצת נכסיו והי' להיות דינם דין מתנת שכ"מ במקצת דקני ואם עמד אינו חוזר ועכ"ז אמרי' דאם גמר לחלק כל הנכסים בזאח"ז אז אגמ"ל והוכיח סופו על תחלתו דגם בחלקים הראשונים מיד הי' דעתו לגמור לחלק גם השאר וע"כ אם עמד חוזר גם בראשונים זולת בשתק בנתיים דאז השתיקה היא הוכחה להיפוך דהוא נמלך ולא הי' בדעתו מיד לחלק כולם דא"א לומר דעיוני מעיין כו' כיון דסתם שכ"מ מידק דייק כו' וע"כ רק אז מחזקינן לי' בנמלך אבל כ"ז שאין לנו הוכחה הפכיית אזי אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו דגם במתנות הראשונות הי' דעתו להשלים ולחלק כולם וכ"כ הרא"ש שם אהא דאמרי' התם בתר הכי שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת (ולא משכחת מתנת שכ"מ דעמד חוזר רק באומר סתם כל נכסי דאז כל היכא דאיתנהו נתונין הן עש"ה) והקשו שם התוס' והרא"ש דמעיקרא אמר ודילמא עיוני מעיין והדר יהיב הרי דמספיקא מוקמינן לי' בחזקת הנותן לומר דאם עמד חוזר ואילו בתר הכי אמר חיישי' שמא יש לו נכסים כו' אלמא דמספיקא מוקמינן לי' בחזקת המקבל מתנה ותי' שם הרא"ש דלעולם מספיקא מוקמינן לי' בחזקת המקבל ושאני הך דדילמא עיוני מעיין דאיכא רגלים לדבר שאינו נמלך שהרי חלק כל נכסיו