בית האוצר חלק א קז

וכמובן וע' כ"מ פ"א מה' א"ב הי"ב] וא"כ שוב שפיר איצטריך לימוד דלא יאכל כיון דיש נפקותא לשוגג ומתעסק לענין שיוצרך כפרה וסליחה וכנ"ל ולפי"ז מדויק שפיר לשון הרמב"ם ז"ל האוכל כו ה"ז אסור מה"ת שנא' לא יאכל דלא הוי מצי למינקט לישנא דלכתחלה אסור לאכול כו' שהרי הבא לשאול אם הוא מותר לאכול ח"ש חמץ ויודע שאוכל חמץ א"כ שוב הא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת בכל האיסורין ואין זה חידוש בחמץ כלל ולא צריך לקרא דלא יאכל ורק היכא דאירע דאכלו שוגג ומתעסק בלא ידיעה אז הוא דהוצרך לאשמעי' דצריך כפרה וסליחה משום קרא דלא יאכל וא"כ שפיר הוצרך למינקט האוכל כו' ה"ז אסור ולא הי' יכול לומר אסור לאכול כו' וכמובן ודו"ק

ודע דבגוף קושית התוס' מנחות הנ"ל מדוע חלב שבכפרים כו' צריך מחשבה לענין טומאה ואילו לענין איסור א"צ מחשבה י"ל דבאמת הרי מצינו דדבר שהוא חשוב במקום אחד אז מהני חשיבות זה להחשיבו גם אמקום אחר וכהך דהמקיים קוצים בכרם בבבא בתרא (ד' קנ"ו ע"ב) דס"ל לר"א דקידש מטעמא דשכן בערביא מקיימין קוצין לגמליהם וע' שבת (דף קמ"ד ע"ב) ועוד שם (ד' קכ"ד ע"ב) א"ר נחמן אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטל בחצר (דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי ותורת כלי עליו) אבל לא בכרמלית (אפי' בתוך ד' אמות דלא שכיחי בי' מאני ולא חזי לכסויי) ור' נחמן דידי' אמר אפי' בכרמלית (הואיל ולאו רה"ר היא שכיחי דאזלי ויתבי התם וחזי לכסות בו רוק) אבל ברה"ר לא ורבא אמר אפי' ברה"ר וברש"י אפי' ברה"ר כיון דבחצר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שם כלי מינה עכ"ל וא"כ ה"נ יש לנו לומר דכיון דבכרכים אוכל הוא ע"כ בכפרים נמי לא פקע שם אוכל מיני' וא"צ למחשבה כלל אלא דלענין טומאה שאני דכיון דטומאה הוא התנגדות הקדושה דשם טומאה הוא מקביל לעומת שם קדושה וע"כ כי היכי דבהקדש קיי"ל בערכין (ד' כ"ד ע"א) דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ואפי' אי שוה במקום אחר הרבה יותר עכ"ז נידון רק בכל מקום ומקום לפי שויו במקום ההוא ע"ש וע"כ גם בזלע"ז דקדושה היינו בטומאה דהיא התנגדות הקדושה והיפוכה לכן ג"כ נידון בכל מקום לפי מקומו ולא מהני חשיבות האוכל בכרכים להחשיבו אוכל גם בכפרים לענין טומאה משא"כ לענין איסור דשם איסור אינו מקביל לעומת השם הקדש וע"כ שפיר מהני חשיבות דכרכים להחשיבו גם בכפרים ושפיר א"צ מחשבה כלל גם בכפרים ובגוף הך מילתא אי מהני חשיבות בדבר ממקום למקום יל"ע עוד טובא מכמה דוכתי וע' קידושין (דף י"ב ע"א) קידשה בתמרה מקודשת חיישי' שמא ש"פ במדי [וצע"ק דקידושין ג"כ הרי עניינם הקדש ע' קידושין (ד' ב' ע"ב) דאסר לה אכ"ע כהקדש ועוד שם (ד' ז' ע"א) דאמרי' בקידושין סברא דפשטא קדושה בכולה כמו בהקדש ע"ש ע"ב בתוד"ה חצייך וא"כ הי' ראוי שנאמר גם בקידושין דאין בם אלא מקומו כו' ולא יועיל השיווי במדי למקום שאינו ש"פ] ויש להאריך בזה הרבה ואכ"מ

ודע דפי' הריטב"א מכות בשם הרמ"ה שהבאנו למעלה דפי' טעמא דר"ש דכ"ש למכות דהוא משום אחשבי' צע"ק לענ"ד ממשנה שבת (ד' ע"ו ע"ב) המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה דבש כדי ליתן על הכתית כו' ושאר כל המשקין ברביעית כו' ר"ש אומר כולן ברביעית (אף היין והחלב והדבש כו') ולא נאמרו כל השיעורין הללו (דיין וחלב כו') אלא למצניעיהן וברש"י לא נאמרו שיעורין הללו אלא למצניעיהן לבד וחזר המצניע והוציאו חייב אבל שאר כל אדם שהוציאו אינו חייב וס"ל לר"ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובציר מהא שיעורא לא מיחייב כדאמרי' לעיל (ד' ע"ה ע"ב) דלית לי' לר"ש כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו עכ"ל וא"כ מבואר דלרבנן לא בעי' במצניע שיעור כלל עש"ה (ד' ע"ה ע"ב) והיינו מטעמא דאחשבי' דכיון דהצניעו אחשבי' וכמו שהבאתי כבר הך דשבת (ד' ע"ה ע"ב) לעיל אות ו' ואילו לר"ש בעי' גם במצניע עכ"פ שיעורא זוטא וא"כ הרי מבואר דס"ל לרבנן סברא דאחשבי' גבי שיעורין יותר מר"ש וא"כ ה"ז היפוך הך דמכות דס"ל לר"ש סברא דאחשבי' לענין שיעור דאכילה יותר מרבנן ודוחק לחלק בין שיעורין דהוצאה לשיעור דאכילה כיון שהדברים הם מהיפוך להיפוך וצע"ק

ודע דבחידושי במ"א כתבתי להוסיף על דברי השו"ת ח"צ הנ"ל דכ' בטעמא דח"ש אסור מה"ת דהוא משום אחשבי' וכתבתי דבאמת לא הי' ראוי האחשבי' להועיל דהוי לן למימר בטלה דעתו וע' לעיל אות ה' ומאי דמהני האחשבי' הוא רק על דרך סברת ר"א המובא לעיל דהמקיים קוצים בכרם קידש ואע"ג שאין כמוהו מקיימין ולא אמרי' בטלה דעתו מפאת שכן בערביא מקיימין קוצין לגמליהן וכנ"ל וע"כ גם בח"ש דאכילה הוא כעין זה דכיון דמצינו פעם שנקרא גם כ"ש אכילה והוא בב"נ דקיי"ל דלא נאמרו שיעורין לב"נ ולא נאמר איפוא שיעור כזית דאכילה לב"נ והוי לגבייהו אכילה אפי' בכ"ש וכבר האריכו בזה ז"ל וע"כ גם גבי ישראל מהני האחשבי' לאכילה בפחות מכזית ולא אמרי' בטלה דעתו כיון דיש מציאות שנקרא גם פחות מכזית אכילה באמת

והנה עפ"י סברא זאת יש לי להבין פלוגתא דרבא ורב אשי זבחים (דף צ"ז ע"ב) דפריך אדרשא דיקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תיפסל כו' אמאי וליתי עשה ולידחי ל"ת אמר רבא אין עדל"ת שבמקדש שנא' ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אמאי וניתי עשה ונידחי ל"ת אלא אין עדל"ת שבמקדש רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עדל"ת ועשה וצריך להבין רבא ורב אשי באיזה סברא קמיפלגי ומדוע לא ניחא לי' לר' אשי בשינויא דרבא. וכבר הרבינו דברים בזה בס"ד בקונטרס ע' פנים לתורה. וכעת נלענ"ד עוד דבאמת הא מהך דשבירת עצם ליכא ראיה דאין עדל"ת שבמקדש דהא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא וא"כ י"ל דהטעם שם מפאת אפשר לקיים שניהם אלא דרבא לטעמי' דס"ל בפסחים (דף פ"ד ע"ב) דגומרתא אסור משום הפסד קדשים (דחיישי' דילמא בהניחו הגומרתא על העצם ישרף גם מעט ממוח שבפנים והוי הפסד קדשים) וא"כ ליכא אפשר לקיים שניהם משא"כ אביי דלית ליה בפסחים שם טעמא דאיסור גומרתא משום הפסד קדשים רק ס"ל דטעמא משום פקע (דשמא יופקע העצם גם במקום אחר ע"י השריפה והפקיעה מה שהוא נפקע במקום אחר מיחשיב שביר' לא שריפה ואיכא איסור שבירת עצם) א"כ הא שפיר אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא דכאן הא לא שייך חשש פקע שהרי בלא"ה הוא שובר העצם כדי לאכול המוח שבתוכו וא"כ שוב מוטב שישרוף העצם ע"י גומרתא דאז שמא לא יופקע במקום אחר ולא יהי' שבירת עצם וכמובן וכבר העירו ז"ל בתוס' בזבחים שם ד"ה ואחד בזה עש"ה

והנה גוף פלוגתא דאביי ורבא בפסחים הנ"ל דס"ל לרבא טעמא דהפסד קדשים ואביי טעמא דפקע צריך להבין סברת פלוגתתם מהו ובמאי קמיפלגי ונראה דהנה כבר דקדקנו בקונטרס ע' פנים לתורה אות כ"ד מלשון התוס' בזבחים שם שכתבו דע"י גומרתא אי אפשר שלא ישרף מעט מן המוח שבפנים דהוא רק פחות מכזית ומש"ה קרו לי' התוס' מעט עש"ה בקונטרס ע' פנים לתורה והנה התוס' בזבחים שם כתבו דטעמא דאביי דלית ליה חשש הפסד קדשים הוא משום דסובר דלהפסד קדשים מועט כזה לא חיישי' עכ"ל וצריך להבין הסברא גם בזה דמדוע אביי לא חייש להפסד קדשים דפחות מכשיעור שע"י גומרתא ורבא חייש לי' ונראה דהנה אם נאמר דהא דח"ש אסור מה"ת הוא משום אחשבי' והיינו משום דיש לו חשיבות במקום אחר בב"נ ע"כ מהני האחשבי' לאכילה וכנ"ל א"כ בהך דפסחים דאין כוונתו בהניחו הגומרתא לשרוף המוח שבתוכו רק שממילא הוא נשרף א"כ הא ליכא אחשבי' ושוב הח"ש מותר מה"ת כיון דהוא פחות מכשיעור וא"כ לא שייך למיסר משום הפסד קדשים וכמובן אלא דכבר כתבתי דטעמא דאחשבי' בח"ש מהני רק מפאת דמצינו היות ח"ש נקרא אכילה בב"נ ולכן יכול גם הישראל להחשיבו וכנ"ל והנה בזבחים (דף ק"ט ע"ב) ס"ל לאביי אליבא דרבנן דמתני' שם דאם הקטיר כזית מקטורת דלפני ולפנים דיוה"כ בחוץ חייב משום דילפי' פנים מחוץ ופירש"י דילפי' קטורת של פנים מקטורת של היכל מה הקטרה של היכל בבמה בחוץ בכזית אף הקטרה של פנים חייבין עלי' בחוץ בכזית ואע"ג דבדוכתי' בפנים לא הוי