בית האוצר חלק א קד

ומברכין עליהם המוציא ומשני שאני התם דקבע סעודתי' עלי' כו' ועוד שם (דף ל"ח ע"א) האי כובא דארעא כו' גובלא בעלמא הוא ומברכין עלי' במ"מ מר זוטרא קבע סעודתי' עלי' ומברך לי' המוציא כו' וג' ברכות והיות קביעות הסעודה מחייבת המוציא ובהמ"ז אפי' על דבר שברכתו במ"מ נראה דהוא ג"כ סברא דאחשבי' [וע"ע שם (דף מ"ד ע"א) במשנה ר"ע אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות ובתוס' וז"ל ולא דמי לההוא דלעיל כו' דשאני הכא דאיקבע מזוני' עלי' עכ"ל, וי"ל ג"כ דבזה פליגי ר"ע ורבנן דטעמא דר"ע משום אחשבי' ורבנן דר"ע ס"ל דאין כח באחשבי' כ"כ להחשיב ירק לערך פת לחייב ג' ברכות וע"ע ברכות (דף ל"ה ע"ב) לכשיבוא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא השתא מיהא בטלה דעתו כו' ע"ש]:

) ו) בשבת (דף צ' ע"ב) במשנה המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהו וברש"י ד"ה בכל שהו כ' דהא אחשבי' עכ"ל וע"ע שם (דף ע"ה ע"ב) במשנה ועוד שם (דף ע"ו ע"א) בגמ' דס"ל לר' שמעון בן אלעזר דאחשבי' דבעלים של החפץ מהני לחייב עליו גם אדם אחר אם הוציאו עש"ה וע"ע שם (דף ע"ח ע"א) דאמר הב"ע בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי המקום לסעודה (בתלמיד כגון שוליא דנגרי שאמר לו רבו לך ופנה לי כו', רש"י) והלך ופנה לו דבר החשוב לכל (אם הוציא דבר החשוב לכל) חייב עלי' דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעי' רבי' מחייב עלי' ואי לא לא מיחייב ופירש"י שם דאתי' כרשב"א הנ"ל עש"ה ובתוס' שם ד"ה אטו הקשו דאמאי נקט בתלמיד שאמר לו רבו אפי' אדם בעלמא נמי ודוחק לומר דלא מחייב רשב"א במחשבתו של זה אלא תלמיד במחשבתו של רבו עכ"ל וע"ש בתוס' שפירשו דאתי' אפי' לרבנן דרשב"א ושאני תלמיד שאמר לו רבו דכה"ג כ"ע מודו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו עכ"ל. והנה פה סברא מחודשת דאפי' אחשבי' דלא מהני לאדם אחר עכ"ז אחשבי' דרב מהני לתלמיד דאם החשיב הרב דבר שאינו חשוב אז נעשה הדבר ההוא חשוב גם לתלמיד מפאת שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו ואפי' תלמיד של אומנות בעלמא כגון שוליא דנגרי. ואולם נראה דזהו רק בשעה שהתלמיד עושה מעשה בציווי רבו וכגון כאן שההוצאה היתה בציווי הרב שאמר לו לך ופנה לי המקום כו' ואז הוא שעושה את ההוצאה הזאת על דעת רבו וכי היכי דאילו הוציאה רבו מתחייב אחרי אשר אצנעי' ואחשבי' תחלה ה"ה דמתחייב גם התלמיד המוציא בציווי רבו

ודע דמדברי התו' האלה מקור נפתח למאי דאמרי' בעלמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שהרי רואין אנו בהך דשבת שכן הוא בטבע גם בתלמידי אומניות שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו וכלשון התוס' הנ"ל וא"כ כ"ש בחכמים שהם רבותיהם של ישראל האמיתיים בתורה שבנ"י עושין הכל על דעתם ואפי' לפי מאי דכתבנו דזהו רק בשעה שהתלמיד עושה המעשה בציווי רבו עכ"ז בקידושין דגוף מעשה הקידושין הרי נעשה רק בציווי הרב היינו מפאת מצות החכמים לדיעות הראשונים ז"ל דביאת פנוי' בלי קידושין הוא רק איסור דרבנן וא"כ הרי זה דומה ממש להך דשבת דאמרי' דמעשה שהתלמיד עושה בציווי רבו הוא עושה אותה כולה לדעת רבו ואפי' בשוליא דנגרי ויש לדבר בזה הרבה ויבואר במקומו אי"ה

ז) בשביעית פ"ח מ"א כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה (חומרי מאכל אדם וחומרי מאכל בהמה לענין שביעית עש"ה) וע"ש בר"ש דכ' חישב עליו בשעה שליקטן כ"ל ומוכח דמחשבה דאחר כך לא מהני ויש לדבר בזה ובאתי רק להעיר

ח) ע' מעשרות פ"ב ופ"ג דמקח קובע למעשר ע"ש וע' רש"י ב"מ (דף פ"ז ע"ב) ד"ה אף פועל שכ' ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבני' אחשביה עכ"ל

ט) בתרומות פי"א מ"ה גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות כו' והאי כינוס הוא נמי מטעמא דאחשבי' כהך דחולין (דף קכ"א ע"א) והוא שכינסו המובא לעיל אות ג' דפירש"י דהוא מטעם אחשבי' כו'

י) בשבת (דף ה' ע"א) א"ר יוחנן ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' (לענין עקירה והנחה דבעי' עקירה והנחה ממקום ובמקום ד' על ד') א"ר אבין א"ר אילעאי א"ר יוחנן זרק חפץ ונחה בתוך ידו של חבירו חייב מאי קמ"ל ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' והא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא מהו דתימא ה"מ היכא דאחשבה הוא לידי' אבל היכא דלא אחשבי' הוא לידי' אימא לא קמ"ל וברש"י מ"ד ה"מ היכא דאחשבה כו' כגון שזה העושה מלאכה נתכוון לתתה ליד חבירו כי מתניתין (דהתם) אבל היכא דלא אחשבה כגון שהלכה ונחה מעצמה ביד חבירו דהאי דזריק לא אחשבה ליד חבירו לאנוחי בגווה דלא נתכוון לכך אימא לא קמ"ל עכ"ל ומבואר גם בזה סברא דאחשבי'

יא) בשבת (דף קמ"ד ע"ב) אמר התם ר' נחמן הלכה דאין סוחטין ברימונים (דחשיב משקה היוצא מהם משקה וה"ל סחיטה) ואמר התם דטעמא דר"נ כדרב חסדא דא"ר חסדא תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו (שאין הדרך לסוחטן למשקה) אלא מאי אית לך למימר כיון דאחשבינהו הוי להו משקה ה"נ כיון דאחשבינהו ה"ל משקה וברש"י אע"ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשבי' איהו ה"ל לדידי' משקה עכ"ל ועש"ה כל הסוגיא

יב) בפסחים (דף ט"ז ע"א) מצריך תרי קראי במשקין שיכשירו את האוכלין לקבל טומאה חד למשקין תלושין וחד למחוברין וקאמר התם וצריכי דאי אשמעי' בתלושין (ה"א דוקא תלושין) משום דאחשבינהו אבל מחוברין אימא לא כו' ולפירש"י שם ד"ה דאחשבינהו אין זה סברא דאחשבי' דעלמא עש"ה ותבין

יג) במכשירין פ"א מ"ה כל משקה שתחלתו לרצון (דאחשבינהו להני משקים לעשות בהם שום תשמיש, פי הרא"ש) אע"פ שאין סופו לרצון (בשעת נפילתם על הפירות לא ניחא לי' נפילתם) כו' ה"ז בכי יותן כו' ואולם גם זה אינו סברא דאחשבי' אע"ג דנקט הרא"ש לשון אחשבי' דכאן בעי' רק ניחותא דאדם לשיהי' יותן דומיא דיתן וכמובן אבל אין זה סברא דאחשבי' להחשיב דבר פחות לחשוב יותר ממה שהוא וע"ע שם משנה ב' המרעיד את האילן להשיר ממנו משקין בש"א היוצאין ואת שבו בכי יותן ובר"ש משקין היוצאין מחמת הרעדה ומשקין הנשארין ונפלו אח"כ על הפירות הוכשרו דאחשובי אחשבינהו וכתלושין דמי עכ"ל וגם זה אינו סברא דאחשבי' דכאן בעי' רק ניחותא ורצון לא אחשבי' וכנ"ל וע"ע רש"י שבת (דף י"א ע"ב) דאהא דאמר הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתודח הקערה ה"ז בכי יותן כ' ג"כ דאחשבינהו להנך משקין כו' וע"ע שם (דף י"ב ע"א) רש"י ד"ה שירד דלף כו' שכ' ג"כ גלי דעתי' דאחשבינהו לקבלן והוו חשובין אותן שבתוכה והך הוצאה נמי אחשבה לקבולי בהאי כיס האי זיבה כו' עכ"ל ודברי רש"י אלה ד"ה שירד דלף כו' לכאורה הם סברא דאחשביה ממש לא סברת ניחותא הנצרכת בהכשר משקין שהרי כ' כן גם לענין הוצאה דשבת וכמובן וע"ש (דף י"א ע"ב) בתוד"ה כל ובאתי רק להעיר

יד) בברכות (דף מ' ע"ב) במשנה היו לפניו הרבה מינין ר' יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך וחכ"א מברך על איזה מהם שירצה וע"ש בגמ' דפלוגתתם הוא דר' יהודה ס"ל דמין ז' עדיף ורבנן ס"ל דחביב עדיף ונראה ג"כ דפלוגתתם הוא בסברא דאחשבי' אם אדם יכול להחשיב דבר ולעשותו חשוב יותר ממה שהוא מפאת שהדבר נגרר אחרי מחשבת האדם א"ד אין הדבר נגרר ונידון כפי מחשבת האדם רק בתר עצם חשיבותו הוא דאזלי' ולא בתר מה שהוא חשוב בעיני האדם דר' יהודה ס"ל כסברא השני' הנ"ל דלא אזלי' בתר החשיבות בעיני האדם רק בתר עצם החשיבות ובעצם הרי מין ז' עדיף דכיון דמשתבח קרא בגוייהו בשבח א"י ודאי דאינהו חשיבי טפי משאר מינין ורבנן ס"ל דבתר החשיבות בעיני האדם אזלי' וע"כ אע"ג דבעצם ז' המינין עדיפי מדמשתבח קרא בגוייהו עכ"ז כיון דחביב בעיני האדם יותר מין אחר לכן מהני מחשבתו להחשיב את המין האחר יותר חשוב ממה שהוא בעצם ולכן חביב עדיף לברך עליו ודו"ק וכבר הבאתי הסברתי זאת בהך פלוגתא דר"י ורבנן בקונטרס ע' פנים לתורה אות נ"ד עש"ה מה שפלפלתי בזה

טו) בזוהר פ' תרומה עה"כ ועשית שלחן עצי שטים וז"ל פתח ר' חייא ואמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו' וכי עד