בית האוצר חלק א קג

ריש אמור כי קדוש אני ד' מקדשכם להזהיר ב"ד על כך והכי איכא טובא בת"כ לישנא דמלמד שהב"ד מוזהרין על כך וקאי רק אעשין כהך דר"ה ובאתי רק להעיר [וע"ע בספרי עקב עה"כ ולעבדו בכל לבבכם ראב"י אומר הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהא לבה מהרהר בשעת עבודה ע"כ ואולם שם הוא ג"כ איסור עשה וכדאמר שלא יהא לבם מהרהר כו' ואיננו מ"ע ואמנם לפמ"ש באתוון דאורייתא כלל כ"ג ובלקח טוב כלל ה' והארכתי בזה עוד בחידושי במ"א דמחשבת שלא לשמה בקדשים עיקר החטא במה שחסר מחשבת לשמו דאע"ג דגם סתמא כשר בקדשים היינו רק משום דסתמא לשמן קאי משא"כ כשמחשב שלא לשמו הרי עוקר אותו מן הסתם דלשמו קאי שהרי אדרבה מחשב שלא לשמו וא"כ הרי אינו עומד לשמו וע"כ שוב פסול מפאת חסרון המחשבת לשמו עש"ה א"כ ה"נ האי ולעבדו וגו' הוא מ"ע לחשב לשמו אלא דנקט שלא יהא לבם מהרהר כו' והיינו משום דאם מחשב מחשבת שלא לשמו הוא עוקר את הלשמו אבל עצם החיוב הרי הוא מ"ע דמחשבת לשמו ודו"ק היטיב ואולם לפמ"ש במ"א עוד בחידושי דהאי ולעבדו בכל לבבכם וגו' דראב"י הנ"ל דק' לכאורה דל"ל באמת האי עשה דולעבדו בכל לבבכם הא כבר כתי' לאו דלא יחשב אמחשבות האסורות בקדשים וכמבואר בזבחים (דף כ"ט ע"ב) וכתבתי במ"א דמלא יחשב יש ללמוד רק מחשבת שלא לשמה משא"כ מולעבדו בכל לבבכם נלמד גם מחשבת לשמה ושלא לשמה דהכתוב ציוה לעבוד בכל לב ואם מחשב גם שלא לשמה אז אין זה עבודה בכל לב רק במקצת לב כיון שהלב חושב גם שלא לשמה והארכתי בזה במ"א ולפי"ז היכא דחושב לשמה ושלא לשמה נראה לכאורה שפיר דהוי מחשבת השלא לשמה איסור בעצם כיון שאין כאן חסרון הלשמה שהרי חישב באמת גם לשמה וע"כ דמחשבת השלא לשמה הוא איסור בעצם ודו"ק ואמנם גם ז"א דגם בכה"ג איננו איסור רק ביטול מצות עשה דעבודה בכל לב וכמובן וא"כ מוכח גם מכאן לכאורה דשייך ל' אזהרה על מ"ע ואמנם ראי' גמורה אינה כיון דסוף סוף המבוקש בפועל כאן הוא שוא"ת שלא יהא הלב מהרהר כו' לכן שפיר יפול בו ל' אזהרה בל' חכמים ואין ראי' מכאן אמ"ע גמורה דקו"ע ובאתי רק להעיר]

וע"ע כתובות (דף ע"ב ע"א) ופרע את ראש האשה תנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש ואולם גם שם הוא לאו הבמכ"ע ע"ש ותבין. [וע"ע לשון אזהרה על להבמכ"ע בירושלמי ביצה פ"ב ה"א ברם כמ"ד באלוש ניתנה השבת עומדין באלוש ומזהירין באלוש ע"ש דקאי אקרא דאת אשר תאפו אפו וגו' דהכוונה את אשר תרצו לאפות אפו עתה בחול ולא בשבת וה"ל להבמכ"ע וקרי לי' הירושלמי אזהרה עש"ה בק"ע ועמ"ש בערך אפייה ובישול בשבת. וע"ע לשון רש"י נדה (דף נ"ז ע"א) ד"ה דקאכיל מינה דכ' ותרומה טמאה באזהרה לטהור כו' וע"ש בגליון הגרע"א ז"ל דתמה דהוא רק לאו הבא מכלל עשה כמבואר ביבמות (דף ע"ג ע"ב). והנה כבר הבאתי כמה דוכתי בלשון חכמים דקר ללאו הבא מכלל עשה אזהרה וכנ"ל]

והנה מצאתי עוד בירושלמי סנהדרין פ"ז הי"א וז"ל, אזהרה למקלל אביו ואמו מנין איש אמו ואביו תיראו עונש (מיתה) וכרת (בלא התראה) מנין ומקלל אביו ואמו מות יומת ואומר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתו עכ"ל הירושלמי ונראה משטחיות הלשון דס"ל להירושלמי דאזהרת עשה שמה אזהרה וכדאמר דאיש אמו ואביו תיראו הוי אזהרה למקלל וצ"ל דס"ל דרק למלקות בעי' לאו משא"כ מקלל או"א דאינו לוקה אפי' לדידן דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד] וצריך האזהרה רק לעונש מיתה דלא ענש אא"כ הזהיר וגוף העונש מיתה מפורש בלא"ה ע"כ ס"ל דבכה"ג גם אזהרת עשה חשובה אזהרה וכעין זה בתוס' סנהדרין (דף פ"ה ע"א) ד"ה הא דכתבו אהא דיליף התם אזהרה למכה אביו מק"ו וז"ל ואע"ג דאין מזהירין מה"ד ה"מ להלקותו עכ"ל והכוונה דגם שם מלקות ליכא מטעם הנ"ל ועונש המיתה מפורש בלא"ה וצריך האזהרה רק מפאת דלא ענש אא"כ הזהיר ולא ללקות מל האזהרה עצמה וע"כ בכה"ג גם אזהרה מה"ד חשובה אזהרה וכ"ה דעת הרמב"ם בשורש הי"ד עש"ה וע"כ ה"נ בכעין זה ס"ל להירושלמי דגם אזהרת עשה חשובה אזהרה בכה"ג ורק בשאר לאוי התורה דלוקין על הלאוין עצמם הוא דהוצרכה התורה לכותבן בלשון לאוין דאאזהרת עשה ליכא מלקות והטעם נראה משום דאינו דומה לחסימה דנאמר בלשון לאו [ועש"ה במראה הפנים דכ' כוונה אחרת בדברי הירושלמי ואולם שטחיות הדברים מורין דס"ל להירושלמי דאזהרת העשה הוי אזהרה ובאתי רק להעיר]

מערכת א-ח

כלל מא) אחשביה. הנה נא סברא דאחשבי' היא סברא נוגעת לרוב מקומות ורגילה בפי הלומדים. ע"כ ראיתי לקבץ מקורותי' הנודעים לי ואלה המה

א) בשבועות (דף כ"ד ע"א) דייק ר' מרי דנבילה מיקריא ראוי' לאכילה ואין הארי' דאיסורא מסלק ממנה שם אוכל מהא דתנן קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו ודחי הש"ס הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכיל והדר אישחבע לי' חשובי אחשבי' (כבר החשיבהו תחלה באכילתו) כו' ומוכח לכאורה דר' מרי לית לי' סברא דאחשבי' ובאתי רק להעיר

ב) בחולין (דף ק"כ ע"א) תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפי' אחשובי אחשבי' כו'. ואולם שם יש לפרש עוד פירושים אחרים דאין הכוונה על סברא דאחשבי' דעלמא ע' אתוון דאורייתא כלל ד' אות ב'

ג) בחולין (דף קכ"א ע"א) ר' יהודה אומר האלל המכונס (אלל היינו בשר שפלטתו סכין שכשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור ואם כינס את האלל הזה ואספו יחד) אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו (משום נבילה בין שאוכלו בין שנוגע בו ונכנס למקדש) וא"ר הונא והוא שכינסו וברש"י והוא שכינסו דאחשבי' וגלי דעתי' דלא בטלי' מעיקרא אבל מתכנס מאליו או ע"י תינוקות שלא במתכוין לא פליג ר' יהודה (אמתני' דהתם (דף קי"ז ע"ב) דס"ל דלא הוי נבילה) דליהוי נבילה עכ"ל. וע"ש בתוס' ד"ה והוא שהקשו על פירש"י דפי' דחייבין עליו היינו בין שאוכלו בין שנוגע בו ונכנס למקדש והקשו דבאוכלו ל"ל כינוס הא אחשבי' באכילה גופא ואין לך כינוח גדול מזה עש"ה ועכ"פ מוכח דעת רש"י דלרב הונא לא חשיבא האכילה אחשבי' דאמרי' אדרבה משום דלא חשוב אכילה ולית בי' איסורא מש"ה הוא דאכלו ולא הי' כוונתו להחשיבו באכילתו ורק אם כינסו ואספו מעיקרא דבכינוס וודאי דאחשובי אחשבי' וגלי דעתי' דחשוב הוא אצלו אז הוא דמתחייב אם אכלו אח"כ וידובר בזה במה שיבוא אי"ה. ועוד יש לדקדק לכאורה מדברי רש"י אלה דהאי אחשבי' דכינוס מהני רק מפאת דאמרי' דגלי דעתי' דמעיקרא נמי לא בטולי בטלי' ולא נתבטל מעולם משא"כ אילו הי' הכינוס מורה רק דבשעת הכינוס הוא דנמלך להיותו חשוב בעיניו ומש"ה כינסו אזי לא הי' האחשבי' הזה מועיל לעשותו נבילה אחרי אשר כבר פקע מיני' השם נבילה ע"י פליטת הסכין והביטול דמעיקרא ובאתי רק להעיר

ד) בקידושין (דף ח' ע"א) לעולם דלא שוי (החפץ הניתן לכהן בפדיון הבן ה' סלעים) וכגון דקיבל כהן עלי' וכהא דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי חזי לי ה' סלעים (אני שם אותו לעצמי ואקבלו בכך) א"ר אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעי לי' סודרא ארישי' אבל כ"ע לא (אדם אחר אינו יכול להחשיב חפץ פחות ביותר דאמרי' בטלה דעתו) כו' הנה גם האי לדידי חזי לי הוא סברא דאחשבי' וכמובן וכבר הובאה גמ' זאת באחרונים

ה) בברכות (דף מב ע"א) אמר דפת הבאה בכיסנין ברכתו במ"מ ופריך מהא דאמר שמואל לחמניות מערבין בהן