בית יחזקאל (מיכלסון) מב

לחשוב חשבונו של עולם, היינו ואהבת לרעך כמוך, וכשם שעצמו גרם לו, ואיהו אפסיד אנפשי', ובכ"ז אוהב את עצמו, כך יש לו להיות עם רעהו, ותמיד יש לו לדעת כי אני ה', והרבה שלוחים למקום, והכל בידי שמים, שוב ראיתי בס' אורח לחיים נח, שמיני, שכ' שמעתי מאדמו"ר הרב הגאון בוצ"ק מו' שמואל שמעלקי זצלה"ה אבד"ק ניקלשבורג בימי חורפי ששאלתי אותו האיך מקיימים מצות ואהבת לרעך כמוך וחבירי עושה לי דעות, והשיב לי בשכל שאוכל לקבל ממנו, הלא כל נשמת ישראל אחת הן נשמת אדה"ר וכללות ישראל הם כולם ניצוצות מנשמתו מנהון בידין וכו' וכמ"ש בספרים ולפעמים מכה אדם עצמו מכה גדולה בשוגג בלי דעת והראש הוא מלך הגוף אם יקח אדם זה מקל ויכה לידו שהכה אותו בלי דעת הלא לחסר דעה יחשב ולמה יכאיב עוד לעצמו, כן ממש הדבר הזה שהוא נפש אחת עם חבירו וחבירו עושה לו רעה מפני חסרון דעת שבו וכשישלם לו רעה יכאיב לעצמו, אלא יחשוב שהכל מאת השי"ת והרבה שלוחין לו ית', ושאלתי לו עוד אם רואין אדם רשע לפני המקום האיך אפשר לאהוב אותו, והשיב לי הלא נשמת בל אדם חלק אלהי ממעל וע"ב יהי' לו רחמנות על השי"ת שהניצוץ הקדוש שלו נלכד בקליפות ע"ש, ובס' שמן הטוב אות נ"ב, ועי' בירושלמי נדרים פ"ט, ובס' תכלת מרדכי פ' בראשית: וראיתי בהגש"פ אגדת אזוב רל"ט במאמר זכר למקדש כהלל וכו' היה כורך מצה ומרור וכו' ושמעתי ממו"ח הרה"צ ד' נחום ז"ל מהורדנא אשר היה מרובא בצער גידול בנים, כי מהו עליו בחייו עשרים בנים ר"ל, פתאום בש"ק פתח פיו וא', הנה א' דהע"ה הנני שוחק ומבטל את כל תענוגי בני אדם אשר יתעדנו באווזות צלויות, וביין שאמפאניע, ובמרכבות מרקדות יהי' להם רחבת לבם, אשר אצלי הוא להיפך, כי אם אשיג ממך אלהי צרה גדולה הנה בזה תרחיב לבי עד מאד, בראותי כי עין השגחתך פקוחה עלי בלא הסתר פנים, והנני מאמין כי הכל הוא לטובה, וזה אמרו (תהלים כ"ה,) צרות לבבי הרחיבו, ושמא תאמר אלי, א"כ הוא, כי הנני מפרנסך בדברים שהמה לפניך הרחבת הלב, מדוע תצעק מרה, ותבכה על קשי יומך, ע"ז אשיבך בי הנה העשירים המבלים ימיהם בתענוגים הרבה יותר מראי, וההוצאה דבה לעומת ההכנסה, יפלו אח"כ עי"ז במצוקה רבה, וכיס הונם יהי' דיקן ויפלו תחת מצוקות ומשא חובות ונושים רבים: הנה כן רבו עלי הצרות הרבה למאד יותר מראי (אף כי המה רחבות באמת) עד שבא עי"ז לידי ביטול תורה וביטול תפלה ועבודה, ער שח"ו וצבי ביתי' לית אנא עבר. וריקן לביתי אזיל, ע"ד ודאי קא בכינא, וזהו ממצוקותי הושיעני ע"ש, ועי' בס' שפת אמת ואתחנן די"ז ע"ב ר"ה במררש: וסיפרה לי זוגתי הרבנית הצדיקת המלומדת מרת הינרא סעריל ע"ה, **(יג)** בשם אביה, הוא דודי חותני זצ"ל שאמר בהא דאחז"ל (עי' זוה"ק בראשית דכ"ז, קרח דקע"ט) כל הכועס כעובד ע"ז, דקשה למה גדול כ"כ עון הכועס, הלא רוח הוא באדם, ובאשר ירעו לו בחנם יחר אפו, אכן הטעם עפ"י משל למה הדבר דומה, לכלב כאשר אדם יזרוק בו אבן אז יפול הכלב בכעס ובחמה על האבן ונושך את האבן בשצף קצף, והלא האבן לא נפלה בעצמה עליו, ואם הכלב יכעוס על האבן הלוא הוא כופר באדם הזורק בו את האבן, רק הוא מאמין שהאבן עצמה עשתה לו יג) אגב אזכיר בשם זוגתי הרבנית ע"ה ששמעה פ"א שדברתי מד"ק אדמו"ר זי"ע בשפת אמת פ' תזריע סוף שנת תרנ"ט, ואמרה היא דנכון לומר זאת בכונת התנא ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו' במשנה (ברכות די"ב:) ובהגש"פ: