בית יחזקאל (מיכלסון) שצח

השאגת ארי' שהקשה לזקיני הגה"ק מהר"ר בבי הירש אבד"ק ברלין ז"ל בגמ' (פסחים דק"כ.) מ"ש מרור דכתי' על מצות ומרורים יאכלהו בזמן דאיכא פסח איכא מרור וכו' מצה נמי הכתי' על מצות ומרורים וכו', דאמאי נקט קרא דכתי' גבי פסח שני, ולא נקט קרא דפסח מצרים הובא דבריהם הק' בס' צבי לצדיק פ' בא, וכן חזינן בש"ס (קידושין דל"ז:) סד"א הואיל וכתי' על מצות ומרורים וכו' בזמן דאיכא פסח וכו', משום א דמפסח שני יש ללמוד דגם מצות כמו מרור הם טפלים לפסח, אבל בפסח ראשון אכילת מצה ואכילת פסח שניהן שוים, ואין מצות תלוי' בפסח כנ"ל, והכל ניחא שוב ראיתי בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' ק"ס שכ' בפ' בא כתי' ומצות על וכו' ובפ' בהעלותך בפ"ש כתי' על מומ"ר וכו' וההפרש קל להבין בפ"ר איכא מ"ע באכילת פסח בפ"ע ובאכילת מצה בפ"ע, אך מרור טפל לפסח, אמנם בפ"ש גם המצה טפלה לפסח ע"כ כתי' על מומ"ר, ובזה ניחא בהא דהלל מייתי קרא דפ"ש ולא קרא דפ' בא, משום דרבותא קמ"ל דאפי' ב' טפלים היינו מצה ומרור אינם מבטלים כזית א של פסח וכו' ע"ש: וביותר ביאור י"ל עפימש"כ בס' אפריון בהעלותך דנראה מפשטות הלשון בפ' בא דרק המרור הוא טפל לקרבן פסח ולא המצות כי כך נא' ואכלו את הבשר וכו' צלי אש, ומצות, והמרור הוא רק טפל לקרבן כדמשמע מלשון על מרורים יאכלוהו לשון יחיד ר"ל הקרבן יאכלו על מרורים, וכאן בפסח שני נא' על מומ"ר יאכלוהו משמע ששניהם המצה והמרור טפלים לקרבן, כי הנה באמת בפ"ר אין המצה טפילה לקרבן אלא היא מצוה בפ"ע, דהא גם מי שהוא טמא או בדרך רחוקה ואינו עושה פסח, עכ"ז מחויב הוא באכילת מצה מקרא דבערב תאכלו מצות, ואין להמצה אז שייכות עם הקרבן ורק המרור לבדו הוא טפל לפסח, כי אין לנו עליו שום מקרא מה"ת לחייב אותנו באכילתו מבלעדי הפסח, ומימר שפיר קאמר בפ"ר צלי אש ומצות. הם ב' מצות, ועל מרורים יאכלוהו קאי אקרבן. משא"כ בפ"ש, כי אז אין שום מצוה באכילת מצה למי שאינו חייב בפ"ש, ורק להמחויב. בקרבן מחמת שהי' טמא ובדר"ח צותה התורה לאכול עמו מצה ומרור, לכן דקדקה התורה לכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו. ר"ל הפסח יאכלו עם מצה ומרור, אבל מי שאינו אוכל פסח גם ממצה ומרור פטור, ובזה מיושב מה שיש לדקדק בפסחים קט"ו שמבי' ראי' לדברי הלל דמצות אין מבטלות זא"ז מקרא דעל מצומ"ר יאכלוהו, ולא מקרא דפ' בא דקדים, ולהנ"ל ניחא, דלכאור' קשה מאי ראי' מקרא דעל מומ"ר דאין מבטלות זא"ז, דילמא מבטלות, ובק"פ שאני דמצותו בכך שיהי' ג"מ נאכלין כאחד, ולא שייך ביטול במה שהוא עושה כדינו, והוי פסח מצה ומרור מצוה אחת כמו ד' מינים שבלולב וצ"ל דעיקר ראית הגמ' היא מפ"ר דשם המצה היא מצוה בפ"ע מקרא דבערב תאכלו מצות, ועכ"ז לדברי הלל אוכל אותה עם הקרבן ועם המרור ביחד, ומקיים בזה גם מצות בערב ת"מ, ושמעינן דאין מבטלות זא"ז, אך לכאור' גם משם אין ראי' דמאן לימא לן דיאכל המצה ביחד עם הפסח והמרור דלמא בעינן קרא כדכתיב והכתוב אומר בפירוש צל"י א"ש ומצו"ת, ולא עם מצות או על מצות דמזה משמע דיאכל המצה בפ"ע, והבשר יאכל עם המרור דכתי' על מרורים יאכלוהו, וא"כ אין ראי' דאין מבטלים, דהפסח ומרור מצוותן בכך, והמצה באמת יאכל לבדה: אבל נראה דממה שצותה התורה לטמאי נפש להשלים חסרון הפ"ר ע"י הפ"ש ובפ"ש אמרה התורה על מומ"ר יאכלוהו דהיינו שיאכל שלשתן ביתד מזה מוכח דגם הפ"ר הי' מצותו לאכול שלשתן ביחד, כי: מסתמא התשלומין הם נעשין כמו שהעיקר היה ראוי להעשות, ובא זה וגילה ע"ז, וא"כ אף שעיקר ראית הגמ' לדברי הלל דאין מבטלות זא"ז הוא מפ"ר, דשם הוי המצה