בית יחזקאל (מיכלסון) שעג

ומה גם דהרשב"א הקשה מגר תושב דמותר לחונן מכש"כ לעבד, ובפרט בעת שיקבל הטובה כבר אינו עבד, ורק מטעם ההתחלה שפיר מועיל באם הענין נצמח לטובת עצמו משא"כ שם דהוא שונה מתנות ומקבל הנאה וטובה בעת שהוא שונא מתנות, א"כ אף דנצמח הענין משום טובת עצמו מ"מ הוי הנאה למקבל מתנה שהוא שונא מתנות והבן: ט) אכן גוף דברי הר"ן צ"ע מש"ס ברכות דמ"ז וכן הקשה במג"א סי' צ' סק"ל, ובטורי אבן חגיגה ד"ב ובמחנה אפרים חי' הרי"ף דף תקע"ד ועיין בס' ברכי יוסף או"ח סי' א' ולתרץ זאת יש לומר בהקדים מה שיש עוד לדקדק בסוגיא זו, א) דמאי שייך כאן בברכות להקשות והיכי עביד הכי דזה הוא קושי' על מימרא דר"י ומה שייכות לדריב"ל וכבר עמד בזה בצל"ח (הן אמת דבחידושיי תירצתי עפ"י מש"כ חו"ז הגאון בס' מעין הברכות שם דהיכי דאפשר בהיתר אין מצהב"ע לשמואל ועיין בפ"י סוכה דף למ"ד בהא דאבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, א"כ י"ל דזאת כוונת הגמ' להקשות דוקא לדריב"ל דמוקי בתרי הוי לי' א"כ אי אפשר בהיתר והוי מצהב"ע, דבשלמא לדידן נוכל לומר דהי' לו רק עבד אחד והי' אפשר בהיתר והוי שפיר התי' בגיטין מצוה שאני אבל לריב"ל הוי מצהב"ע ולזאת מדויק דבגיטין איתא מצוה שאני וכאן איתא לדבר מצוה שאני משום דאין זאת גמר התירץ רק כל זאת בהמשך הגמ' קאי לקושיא והיינו חפצם להקשות שאין לתרץ כמו בגיטין דלדבר מצוה שאני דהא אכתי מצהב"ע הוא ויש לדחות זה), **(ב)** סתירות הסוגיות דבגיטין לא מקשה הגמ' מצהב"ע הוא ובברכות מקשינן. **(ג)** יש לדקדק בלישנא דגמ' דבגיטין קאמר מצוה שאני ובברכות לדבר מצוה שאני. **(ד)** מקשים על הרמב"ם פ"ט מה' עבדים דפסק דלמצוה מותר לשחרר והא בברכות איתא דרק במצוה דרבים: ויש לתרץ הכל בחדא מחתא דמה דהגמ' מקשה בברכות והיכי עביד הכי קאי על ריב"ל דתשעה ועבד מצטרפין וע"כ הוצרך לומר דר"א תרי הוי לי' ושיחרר חד ונפיק בחד וא"כ קשה להגמ' היכי עביד הכי בשלמא אי נאמר דעבד אינו מצטרף ולא הי' לר"א רק עבד אחד שפיר ולא יקשה היכי עביד הכי דהא נוכל לתרץ מצוה שאני דהא בשיחרורו נגמר מצוה וגוף השחרור מצוה הוא דתיכף בשחרורו נגמר המנין ולא יהי' מצהב"ע כסברת הר"ן וכקושיות המג"א, אבל לריב"ל דהוצרך לומר דתרי הי' וא"כ כל זמן דר"א לא שיחרר עבד אחד לא הי' השני יכול להצטרף דהא הי' שמונה אנשים ורק אחר דשחרר לאחד שיהי' ט' אז נוכל להצטרף גם העבד השני להיות עשרה, א"כ העבד ששיחרר ר"א לא עשה בו המצוה דהשתא בשחרורו עדיין ליכא מצוה ושפיר קשה מצהב"ע הוא והמקשן מפרש קושיתו דהא בעת ששחרר הי' עבירה דאז לא הי' רק ט' ולא שייך לומר מצוה שאני וכסברת הר"ן דהא לא נעשה עמו המצוה ולכך דייק הגמ' בברכות לומר לדבר מצוה שאני ולא אמרו מצוה שאני דהא אין נגמר עמו המצוה דצריך עוד לצרף העבד השני וא"כ ניחא שיטת הרמב"ם דהא אנן דלא פסקינן כריב"ל, ונוכל לאוקמי דחד הוי לי' לר"א, ועמו נעשה המצוה דתשלום העשרה ותו לא קשה מצהב"ע הוא וכסברת הר"ן וכסוגיות הש"ס בגיטין ולא נצרך מצוה דרבים שאני (עתה בעת חוזרי על הדברים שנכתבו ממני בשנת תרמ"א, הביא לי אחד מתלמידיי ס' תפא"י על גיטין שם וראיתי אשר בגוף סברתי לחלק בין אי חד הוי לי' אז נגמר עמו המצוה, ובין אם נאמר דתרי הוי לי' אז לא נגמר עמו המצוה הייתי בר גילו ושמחתי שכונתי לדעת הגדול ועיי"ש בביאור יותר: