בית יחזקאל (מיכלסון) שסו

סימן נה ב"ה ו' דעשי"ת תרע"ט פלונסק. גמח"ט לכ' י"נ ש"ב הרה"ג מ' פנחס ליבש נ"י פרענקל תאומים בק' וויעליטשקא. א) מכתבו קבלתי וכו' וע"ד שיטת הרמב"ם בפ"ב מה' שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת, ובפ"ו מה' חו"מ כ' דכפאוהו ואכל מצה יצא, דכ' הר"ן בר"ה דכ"ח, דס"ל בתק"ש כר"ז דצריך כוונה, אבל במצה יצא שכן נהנה, ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר ע"ש, הנה הא דהרמב"ם ס"ל כמהו דתימא בגמ' שם, ולא כהא דקמ"ל רבא דאין חילוק בין שופר למצה דלא ככל הראשונים שפסקו או דמצ"כ במצה ובשופר, או דמצאצ"כ במצה ובשופר, י"ל דהא הלח"מ הק' דמנ"ל לומר זאת אומרת אימא ה"נ דשאני התם שכן נהנה, ותי' בפ"י שהי' נ"ל כיון דלא אכל עד שכפאוהו לא מקרי הנאה, וע' בס' קרבן ראשית בר"ה דכ"ח שתי' בסברא זו קו' המהרש"א בפסחים דקט"ו, ובס' דג"ש בר"ה שם: והנה עוד י"ל קושי' הלח"מ דהקמ"ל דרבא הוא שגם בשופר הוי נהנה כסברת התוס' ר"ה דכ"ו, ד"ה חוטא, שמתנאה נמי בקול תקיעתו, וכ"כ הכלבו בשם הגאון דגרס במודר הנאה משופר תוקע לו, ר"ל איש אחר תוקע לו אבל המודר עצמו אסור משום שבלעדי הנאת קיום המצוה עוד נהנה גופו שרוב ב"א מתגאים בקול תקיעתם והובא בב"י או"ח סי' תקפ"ו וטו"ז שם סק"ד, והפר"ח שם ס"ה, ובס' יום תרועה שם מביאין ראי' לשיטת הכלבו בשם גאון מתוס' דכ"ו הנ"ל, ולפי"ז להרמב"ם דגריס בפ"א מה' שופר הג' המודר וכו' תוקע בו, בו תמורת לו, ר"ל דהמודר עצמו תוקע בו, ועי' בעטרת זקנים סי' תקפ"ו שמביא עוד מראשונים דפליגי בגרסא זו, א"כ הרמב"ם לשיטתו לא יוכל לתרץ כנ"ל דגם בשופר הוי נהנה, ולתרץ כפ"י ג"כ ליתא לשיטת הרמב"ם בהקדם מש"כ בספרי דגן שמים לפסחים דל"ה לשיטת הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין דמועיל כפי' משום דהנפש חפץ באמת לקיים כד"ת רק החומר מעכב הלכך כופין שגם החומר יאמר רוצה אני ולא יעכב הרצון שבנפש הישראלי בכפאו לאכול מצה כשרה ע"ש, א"כ לפי"ז גם באכל אחר שכפאוהו מקרי הנאה להרמב"ם ז"ל, ושפיר כ' הר"ן לשיטתו דהוא ל"ל הזאת אומרת דרבא דאימא ה"נ דשאני התם במצה שכן נהנה ול"ל הקמ"ל כקושי' הלח"מ והבן: ב) והנה בשנת תרע"ד בפרוץ המלחמה האיומה, נשארתי בקרלסבאד בעוה"ר, ולא יכולתי לשוב לביתי ערך שנה שלימה, ואז גם כ"ת גר שם, בהיותו בין הפלטים, ובכ"ע היה בינינו מו"מ של הלכה, וזכור אזכיר כי פ"א בין השיחים בד"ת, הגדתי לו בפ' יתרו ויתיצבו בתחתית ההר, (ובשבת דפ"ח) שכפה עליהם וכו' הדר קיבלוהו וכו' וברש"י מאהבת הנס, ופירשתי ת"ל בהק' גמ' (קידושין ד"מ) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים כו' ויעשה מה שלבו חפץ, וע"ש בתוס' בשם הר"ח. ומש"כ זקני הגה"ק מהרצ"ה אבד"ק ברלין זי"ע בספרו צבא רב (ברכות פ"ט מ"ה), ולענ"ד הענין ע"ד שכ' הרמב"ם פ"ג מגירושין בכל עניני כפיות, משום דנפש ישראל רוצה לעשות טוב, וע"י הכפי' סר המונע, וזש"א ילבוש שחורים וכו' היינו סימני אבל ונמוכת רוח ע"ד גמ' (ב"ק דנ"ט) אליעזר זעירא הוה סיים מסנאי אוכמי וכו' דקא מאבילנא אירושלים, וילך למקום שאין מכירים אותו, ע"ד או חברותא או מיתותא (תענית דף כ"ג) ובגמ' (ב"ב דט"ז) או חברא כו' או מיתותא, ועי"ז נכנע לבו כיון שהוא נודד בגלות