בית יחזקאל (מיכלסון) שמו

דסובר דניסת אין מדירין אותה א"כ חזינן דר"ה סובר דאין עצה מה שתאכל לאלתר משום דאין חוששת לאיסור שעה אחת א"כ ניחוש דילמא אזלה לגבי חכם עיי"ש ומקשים המפורשים א"כ למה הקשה הגמ' על ר"נ ניסת ודאי מיפר לה בעל הא יש לומר אליבא דר"נ שתאכל לאלתר בפנינו ולאיסור שעה ג"כ חוששת לכן יש לומר דבאמת סוברים התוס' דגם ר"נ סובר דאינה חוששת לאיסור שעה אחת ובאמת מדוקדק לשון הגמ' ניסת ודאי מיפר לה בעל דהול"ל בלשון קושיא ניסת הא מיפר לה בעל ומדקאמר לשון ודאי, על כרחך דכל זאת הוא דברי ר"נ בעצמו, ואין זאת בגדר קושי' רק דר"נ סובר דאינה חוששת לאיסור שעה אחת, והוא עצמו אומר כל אריכות דבריו והפי' ר"נ אמר אפי' ניסת, ולא תפרשו את דברי, דאין מיפר לה בעל, רק גם אני ידעתי דניסת ודאי מיפר לה בעל, היינו בזאת הנני מודה דניסת ודאי מיפר לה בעל, רק מ"מ מצאתי עצה להדירה ברבים, וא"כ לא קשה על התוס' דדילמא ר"נ סובר דחוששת לאיסור שעה ולמה הקשה הגמ' דניסת ודאי מיפר לה בעל, דהא באמת אין זאת בגדר קושי' על ר"נ, רק דברי ר"נ עצמו דניסת ודאי מיפר לה בעל רק דמדרינן לה ברבים, ובזה מיושב קושיות כ"ס דף ס"א וז"ל ויש כאן דקדוק עצום שלא מצאתי מי שהרגיש בו תחילה מביא ר"נ ומקשה עליו ואח"כ חוזר להקשות על ר"ה תחילה הי"ל להקשות ולפרק כל מה דיש להקשות על ר"ה ואח"כ להביא ר"נ ולהקשות עליו והוא דקדוק חמור דבעי ישוב עכ"ל אבל לדברינו ניחא דהא על ר"נ לא מקשה הש"ס מידי כי לשון הגמ' ניסת ודאי מיפר לה בעל הוא דברי ר"נ עצמו שסיים דברי עצמו אחר שמביא דברי ר"ה והבן עכ"פ מבואר דר"נ סובר ג"כ הא דלאיסור שעה אינה חוששת, וכן יש לנו ראי' מתוס' הנ"ל דהקושי' הוא רק על ר"ה משום דסובר דלאיסור שעה אינה חוששת, וא"כ אף אם נאמר כפשוטו דגם על ר"נ מביא הגמ' בתורת קושי' דניסת ודאי מיפר לה בעל ע"כ דהי' להש"ס לפשיטות דר"נ סובר בזה כר"ה דאינה חוששת לאיסור שעה אחת: ט) וכן יש ראיה ממה שמצאתי בכתי"ק זקני הגה"ק רשכבה"ג ר"צ הירש זי"ע אבד"ק ברלין בסוגיא דנודרת וז"ל האמנם צ"ע דא"כ מאי מקשינן לר"נ ניסת ודאי כו' דלמא ר"נ ס"ל דאעפ"י שאינה עומדת באיסור כל ימי' סגי וכדסליק אדעתי' דמקשה מעיקרא, וי"ל דא"כ אין עיקר פלוגתייהו אלא האיך מדירין אותה וכיון דלר"נ מדירין אותה באופן אחר ממה שמדירין אותה לר"ה הוי ליה לפרש בהדיא אפי' ניסת ותאכל לאלתר, בשלמא למאי דשנינן דמדירין ברבים ולר"ה אינו מועיל, ל"ק דאין וודאי סתמא מדירין לה ברבים דהיינו בב"ד, וכן משמע בההיא ברייתא דתנינן סתם נודרת ולא מחלק בין ניסת ללא ניסת לפרש משום דמסתמא מדרינן לה ברבים משום התרת חכם כדס"ל לר"נ לקמן אליבא דאמת משא"כ בזה דהוי לי' לפרושי עכל"ק, וכעת נדפס בס' צבי לצדיק פ' מטות: עוד יש ראי' לפ"מ שהק' המהרש"א בתוס' ד"ה אבל שכ' דלר"א ניחא, והק' הא לר"א לא יהי' מיושב קודם שנשאת דאז יש עצה טובה שתאכל לאלתר בפנינו ע"ש. ולדעתי ניחא דבאמת עיקר יסוד תי' התוס' הי' משום דאינה חוששת באיסור שעה א' וגם לר"א צריכין אנו לתי' זה לענין קושי' התוס' גבי חכם שתאכל לאלתר דאז לא שייך לתרץ אליבא דר"א אלא ודאי דנקטו התוס' התי' דאינה חוששת וכו' בכדי שיהי' מיושב גבי חכם, ורק בדרך אגב כ' דלר"א יש עוד אופן לתרץ עכ"פ לגבי בעל, וא"כ במקום דליכא האופן דר"א אז נבוא לתירץ השני, והוא התירץ הכולל והעיקר שאינה חוששת לאיסור שעה אחת, וכן נראה מהא שתירצו בתוס' ד"ה וליחוש דהקושי' הוא דייקא על