בית יחזקאל (מיכלסון) שכה

רש"י ז"ל דאין לפרש טעמא דר' יהודה משום קנסו שוגג אטו מזיד דאופן השני ואשר עי"ז יהי' שרי לאחריני ולא יהי' משנתינו כר' יהודה ע"ז כ' רש"י דא"כ דמשום קנסו שוגג אטו מזיד כזה הי' מהראוי לאסור גם לאורתא משום דשאי לא נקנסו בשוגג דילמא לא נקנוס אותו גם במזיד, א"ו דטעמא דר' יהודה שלא ליתהני מעבירה היינו כטעמא דש"ס גיטין דקנסו שוגג אטו מזיד דאופן ראשון שלא יעשה במזיד ויאמר שוגג אני ויתהנה מעבירה, ומפני טעם זה באמת אסור גם לאחרים דאי יהי' שרי לאחריני אכתי איכא חשש דיעשה במזיד ויתהני ממעשיו להאכיל לאחרים, וגם מפני טעם זה באמת שרי לאורתא כנ"ל, ולפי"ז לא קשה לרש"י מש"ס פסחים דבאמת אסור לכל העולם, דהא גם רש"י מודה דמשום קנסו שוגג א"מ דאופן ראשון אסור גם לאחריני, וממילא מיושב גם קושיות הלב אריה דבש"ס גיטין רמי דר"י אדר"י ולא קאמרו דטעמא דר' יהודה הוא שלא יתהנה מעבירה ז"א דהא לטעמא דלא יתהנה מעבירה ג"כ הכוונה משום קנסו שוגג אטו מזיד כנ"ל: עוד יש ליישב קושיות הלב אריה הא דרמי מר"י אדר"י בגיטין משום דשם קאי לשאר אמוראי דכאן ולא לתי' דרב אשי ועפ"י הקדמת חתם סופר חולין בשמעתין דט"ו ד"ה רב אשי אמר וכו' ע"ש ודו"ק: יא) אגב אכתוב לו מ"ש בתוס' חולין דף י"ד ע"א ד"ה ונסבין חבריא וכו' שכ' אבל לרבנן שרי באכילה אפי' בו ביום וא"ת והא אין יכול למלחה בשבת וכו' דלכאורה משמע שכיונו בתוס' להקדים הא דלרבנן שרי אפי' בו ביום וע"ז הקשו והא אין יכול למלחה בשבת, והלא גם בלא הקדמתם דלרבנן שרי היה יכולים תוס' להקשות על הא דאר"ה וכו' משמי' דרב אסורה באכיל' ליומא ונסבין חבריא למימר רבי יהודה הוא ומסיק הי רבי יהודה והלא גם בלא טעמא דמוקצה או מעשה שבת ג"כ אסור ליומא משום דאין יכול למלחה בשבת וכבר דקדקו כן במפורשים ולענ"ד ליישב דהנה הכו"פ בסי' ע"ה סק"א הקשה בהא דהוכיחו התוס' הנ"ל בפ"ק דחולין בשוחט בשבת דאמרינן עלה אסורה באכילה ליומו והטעם אמרו משום מוקצה והקשו התוס' הא לא מצי לבשולי או לצלותו או למולחו ומזה הוכיחו דדם שלא פירש מותר ומותר לאכול באומצא בלי מליחה כלל ד והקשיתי דלמא רוצה לאכול בני מעיים והם א"צ מליחה כלל דאין בהם דם והוצרך הגמ' לאסור משום מוקצה וכדומה, וכ' וכעת אחר העיון נראה ליישב בפשיטות וכי ברור לן שאין בהם דם ועיין מ"ש בזה רק לא ברור ומ"מ מותר דאימת יאכל לאחר מליחה וצלי' הא דם שבשלו דרבנן וספיקא דרבנן להקל וכאן לא הוי אתחזיק איסורא דאין מחזיקין דם בב"מ וכו' ואי שרוצה לאוכלו באומצא פשיטא דלית כאן חשש דלו דיש בו דם מ"מ דם אברים שלא פירש מותר, וזה הכל א"א דם אברים שלא פירש מותר אבל א"א דם אברים שלא פי' אסור א"כ אסור לאכול בני מעיים דלא ברירי לן דלית בהו דם ובעודנו חי הוי ספיקא דאורייתא ושפיר דייקו התו' דמותר לאכול באומצא דאל"כ ל"ל משום מוקצה כקו' התוס' וא"ש ודו"ק עכל"ק אכן תירוצו ניחא רק לשיטת התוס' דדם שבשלו דרבנן א"כ שפיר יש לפרש הא דאין מחזיקין דם בב"מ היינו דאיכא ספיקא ואפ"ה מותר לאחר שנתבשלו כיון דהוי ספיקא דרבנן אבל לשיטת רש"י ז"ל בחולין דק"ט ע"א שכ' בהא דלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו להיות בכרת ובמס' כריתות דף כ"ב מוקים. לה בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בשולו וכו' עיי"ש ועיי"ש בתוס' דרש"י סובר דם שבשלו עובר עליו א"כ מוכרחין אנו לפרש הא דאין מחזיקין דם בב"מ היינו שברור לנו דתנן בב"מ דאי משום ספיקא