בית יחזקאל (מיכלסון) ש

והנה בפני משה שם נדחק לפרש דהירושלמי התחיל להביא סייעתא לר"ל ושוב סיים אם אומר את שאין כזורק את החץ וכו' היינו דהירושלמי חזר להוכיח דאדרבה יותר יש סייעתא מזה לר' יוחנן עיי"ש, אבל באמת יותר נכון ופשוט כמ"ש בגליון הש"ס שם דגרס מתניתא מסייע לר' יוחנן וכן הוא בש"ס בבלי בב"ק דף כ"ב ע"ב והכוונה אם את אומר דאשו משום ממונו ולא הוי כזורק חץ ממקום למקום א"כ אמאי פטור בעבד כפות וגדי סמוך אף א"נ כדמשני הש"ס בבלי שם לר"ל דמיירי כשהצית בגופו של עבד אפ"ה אכתי תקשי הלא על שיבולת ראשונה נתחייב מיתה מיכן והילך תשלומין וכוונת הירושלמי בקושיתו על ר"ל כהא דמצינו שעמד בזה בשטמ"ק ב"ק דף כ"ב וז"ל עבד כפות לו פטור כלומר משום דקלב"מ ק"ל אמאי פטור וכו' וי"ל דאמסקנא סמוך דאוקמי כגון שהצית בגופו של עבד ואכתי לא ניחא דאפי' הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חבירו מי לא מתחייב וכו' ואפשר לר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו דא"א לברוח הו"ל משעת הנחת האש בגדיש רודף ופטור ע"ש ועי' בשטמ"ק ב"ק ד"ע כמאן כר"ע, וכן כוונת הירושלמי על שיבולת ראשונה פ' דבשעה שהדליק שיבולת ראשונה במקום שהי' העבד כפות נתחייב מיתה מיכן ואילך בתשלומין כמו בקורע שיראין אחר שנתחייב מיתה דחייב בתשלומין וקושיא זאת היא לר"ל אבל לר' יוחנן דאשו משום חצי' ניחא דפטור מתשלומין כמ"ש בשטמ"ק, דבשעה שהצית האש והעבד כפות דא"א לברוח הו"ל משעה שהצית רודף על העבד ונעשה על הגדיש כרודף ששבר את הכלים דפטור בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו, ועי' לידי"נ הג' שיחי' בס' נתיבות ירושלים על הירושלמי שהעיר בש"ך חו"מ סי' שנ"א סק"א שהניח דברי הרמ"א שם בצ"ע שכ' דהיכא דחיוב תשלומין בא אחר חיוב מיתה חייב בתשלומין והש"ך כ' וז"ל וצ"ע מנל"י הא, ובטור ליתא כן אלא במחתרת משום דמיד שיוצא ממחתרת תו לא מחייב מיתה אבל הכי י"ל כיון דעדיין עומד בחיוב מיתה דשבת פטור עכ"ל, והקצ"ח שם השיג עליו והוכיח מש"ס עירוכין דף ז' ע"א דאפי' היכא שהוא עומד בהחיוב מיתה ג"כ חייב בתשלומין שבא אח"כ ע"ש, ובמח"כ נעלם מהם דברי הרשב"א בחי' לב"ק דכ"ב והובא בשטמ"ק שהוכיח מהש"ס עירוכין כשיטת הקצה"ח הנ"ל עיי"ש, וכן יש להוכיח מהירושלמי כאן כנ"ל, ושוב אמרי' בירושלמי שם אמר ר' יוסי ואת ש"מ דהכוונה, ואת ש"מ כר' יוחנן דאשו משום חציו מהא דהוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור ואי כר"ל נימא משעה שהדליק שיבולת ראשונה בשבת נתחייב מיתה ועל יתר הגדיש יתחייב בתשלומין וגם כאן צריך ליישב מה דלא הקשה הירושלמי גם לר' יוחנן כן, א"ו דלר"י ניחא עפ"י סברת הנמוק"י אליבא דר"י וכן ראיתי לידי"נ הג' שי' בס' עט סופר כלל מ"א פי"ת שכ' דלפי סברת הנמוק"י לא יהי' קשה כלל קושי' השטמ"ק הנ"ל דיתחייב על יתר הגדיש כמו בקרע שיראין אחר שנתחייב מיתה כי חשבינן סוף הפעולה בהתחלה ועונש מיתה וממין באים בב"א וקלב"מ עיי"ש, וכן י"ל לדעתי בכוונת הירושלמי הנ"ל, אך כ"ז עולה יפה לר' יוחנן לסברת הנמוק"י אבל לד' הגאון רבינו משולם איגרא באמת לא חשבינן כאילו כבר נגמר כל הפעולה ואכתי יקשה לר"י ונסתר לכאורה תירוצו דמעכ"ת: ב) אכן י"ל דדברי כת"ה נכונים וקיימים בהקדם מש"כ כת"ה מש"כ עוד בשו"ת ר"מ איגרא דלשיטת הנמוק"י יש ליישב דברי הרמב"ם פי"ד מהל' נזקי ממון