בית יחזקאל (מיכלסון) רסד

בעומד על גבם עכ"ז הוי אמרינן דמה דמפורש במשנה להיתר דוקא בזו איכא היתר, ומה דלא מפורש כגון חיה אינו מותר להאכיל, כיון דקאי לר"ג דגם האדם בעצמו אינו אוכל אבל לפי ההו"א בגמרא דקאי לר"מ א"כ כיון דשעה חמישית כל אדם אוכל אף תולין א"כ אין סברא שלא להאכיל לבהמה או לחיה מפני החששות הרחוקות אף בכפותה ובעומד על גביהם כמו שתי' המהרש"א על קושיותו הראשונה ברש"י דאין לומר דבא להשמיענו דינו דר"ג דבעת שכהן אוכל מאכיל אף תולין כיון דרק יש אוכלין היינו כהנים א"כ אין חדשות לומר דמותר להאכיל לבהמה עיי"ש כמו כן נימא לר"מ דכל איש אוכל בשעה חמישית אין סברא שלא להאכיל לבהמה או לחיה והבן: י) ברש"י לדיוקא איצטריך וכו' עיין בתוספת חדשים שתמה על זקיני התוס' יו"ט שהביא דברי רש"י שאינם אליב' דמסקנא דאתי כר"ג ולענ"ד אישתמיט לי' דברי המהרש"א דגם אליב' דמסקנא דברי רש"י נכונים וכן בפ"י ובצל"ח ומצאתי שכבר דתה דבריו בס' תולדות אברהם פסחים עיי"ש: יא) בגמרא שם ל"צ שחרכו וכו' והביא הרא"ש שיש מי שאומר דמותר אף באכילה דעפרא בעלמא הוא וקשה לפי"ז למאי נקטי במתניתין רק היתר הנאה מכיון דאף באכילה מותר עכ"ל קרבן תודה עיי"ש אכן באמת מבואר קושי' זו בהר"ן שם והקשה בעצמו על שיטתו דאפי' באכילה נמי שרי וז"ל ודאמרינן מותר בהנאתו בדין הוא דאפי' באכילה נמי שרי וכו' אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפילו אכיל לי' לאו אכילה הוא אלא דמיתהני מיניה וכו' עיי"ש והנה בקרבן תודה שם ד"ה לשעות דרבנן כ' בהא דרש"י ל"ג פשיטא דלשיטת הרא"ש דבחרכו דוקא בהנאה מותר לאחר זמנו ולא באכילה א"כ שפיר מקשה פשיטא דמדנאמר דבחרכו קודם זמנו אז מותר בהנאה לאחר זמנו א"כ בלא חרכו אסור לאחר זמנו אף בהנאה ומוכח דלא כריה"ג וא"כ אמאי נאמר אסור בהנאה פשיטא ולא שייך למימר דרך התנא לכפול דבריו דכבר כפל ואמר וכו' עיי"ש ולענ"ד דגם זאת לא יעלה יפה דאכתי יקשה קושית התוס' ד"ה עבר זמנו וז"ל ועוד דלא משני שפיר (ועיין בס' תולדות אברהם בד"ה תוס' ד"ה עבר מה שפירש בדברי התוס' הללו ועוד דלא משני שפיר): יב) שם דכ"ב. והרי גיד הנשה וכו' הרמב"ם פ"א מה' תו"מ כ' החמץ בפסח אסור בהנאה וכו' וע"ש בלח"מ בשם ראשונים שהקשו מהא דפסק הרמב"ם דגיה"נ מותר בהנאה, הלוא הוא פוסק אין בגידין בנו"ט, כיון דסובר כר' אבוה וכבר הארכתי בזה בספרי דג"ש דף י"ט, ועתה נ"ל דהנה רש"י שם ד"ה היא וחלבה וכו' פירש והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד לא שנא נבילה ל"ש כשירה עכ"ל ועיי"ש במהרש"א מה שכ' בכוונת רש"י דהוא כדברי התוס' שם ד"ה מה מים מותרים עיי"ש, והנה בתוס' שם ד"ה ור"ש כ' דלר"ש דסובר אין בגידין בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא בי' אכילה עיי"ש וא"כ י"ל דקושי' הגמרא הניחא למאן דאמר יש בגידין בנו"ט היינו רק על הא דגיד הנשה של כשירה, וכוונת הגמרא להקשות כן דאף דעל נבילה יש לנו תירץ דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה דזאת ניחא שפיר אף למ"ד דאין בגידין בנו"ט דהא מה לי בכך שאין בו טעם הא מ"מ הוא חלק מהנבילה (ועיין בזה בשו"ת עץ החיים סי' כ"ג), אבל עכ"ז קשה איך נידע היתר הנאה לגיה"נ של כשירה, בשלמא למ"ד יש בגידין בנו"ט א"כ כוונת איסור תורה הי' על אכילה, אבל בהנאה מותר, דדי לנו אם הותרה נבילה בהנאה ממילא ידעינן היתר אף לכשירה כפירוש המהרש"א ז"ל ברש"י, אבל למ"ד דאין בגידין בנו"ט א"כ איכא סברת התוס' דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא בי' אכילה, ועל מאי קאי מה שאסרה תורה הלא בוודאי רק