בית יחזקאל (מיכלסון) רסג

הלשון דהא באמת אין לפרש באופן אחר כיון דקאי לרב דסובר נוקשה דאורייתא והבן: ח) בפסחים דכ"א ע"א לימא מתני' דלא כר' יהודה וכו' הא איכא חמש וכו' הנה בס' לוית חן פסחים שם הקשה דילמא מתני' אתי' כר"י וא"ל הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל קשה מנ"ל דילמא בחמש אינו מאכיל לבהמה משום דמשיירא ולא לתי' משום דקמצנעא כפי הצריכותא בגמרא לקמן והא דס"ל חולין אתי' לשאר הנאות כגון מכירה ונתינה עיי"ש ולענ"ד ליישב דהנה רש"י כ'. שם במשנה ד"ה כל שעה לדוקיי' איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל והנה המהרש"א ז"ל הקשה דלמאי דעביד הגמרא לקמן צריכותא בחיה ובבהמה משום דמשיירא איכא למימר קצת דלגופיה איצטריך דלא נימא דבהמה וחיה גרע משום דמשיירא דלא שייך באדם ויש ליישב וק"ל עכ"ל והנה מכת קושית הלוית חן משמע באמת דהי' הסברא בגמרא דאין שום הוי אמינא שיהי' חילוק בין היתר הנאה דאדם ובין ליתן לבהמה וחיה, דדוקא לקמן כיון דמקשה הגמרא שיכתוב במשנה רק אחת היינו או בהמה או חיה שפיר קאמר הגמרא דאי הוי נאמר אחת הו"א דדוקא זו מותר אבל להשני לא, היינו אם נאמר דמותר להאכיל לבהמה אז י"ל דוקא לבהמה כיון דלא קמצנעא אבל לחיה לא, ואי יהי' נאמר במשנה לחיה נימא דווקא לחיה משום דעכ"פ מצנעא ולא לבהמה, אבל אם לא יפרש המשנה לא חיה ולא בהמה רק סתם דכל שעה שמותר לאכול מותר בהנאה אז לא יהי' שום הו"א דיהי' נ"מ באיזה הנאה ובודאי נאמר דכל הנאות מותרין ומותר להאכיל לבהמה ולחיה, דהא באמת מקשים בתוס' ד"ה ואי בהא דשרי להאכיל לחיה דדרכה להטמין עיי"ש שכ' לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים עיי"ש והנה רש"י משמע דאינו מחלק כסברת התוס' דהא רש"י שם ד"ה בהמה כ' אבל חיה כגון חולדה וכו' עיי"ש וע"כ רש"י יפרש כפירוש הרא"ש שם בשם רבינו שמשון דמיירי בחיה שכפותה או דמיירי שמאכיל לבהמה ולחיה ולעוף והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלום ויבער המשוייר וכו' עיי"ש ובקרבן נתנאל אות א', וא"כ לפי"ז באמת כל הצריכותא בגמרא הוא חשש רחוק מאוד, שנימא דילמא מחמת טירדא יעלים עיניו מהם או דנגזר כפותה אטו שאינה כפותה, לכך דוקא במסקנא דאי הוי מפורש במתני' או חיה או בהמה אז הו"א דוקא לזה המפורש מותר, אבל אי לא הוי מפורש כלל לא הוי שום הו"א לאסור מפני החששות הרחוקות כנ"ל (ועיין בזה בהוראת שעה) וא"כ מיושב קושית מהרש"א דשפיר כ' רש"י לדיוקא איצטריך ומכח קושית הגמרא דמתני' דלא כר' יהודה למד רש"י ז"ל דאין שום הו"א לעשות הצריכותא, ורק לדיוקא איצטריך והבן (אחר כותבי מצאתי כי כונתי ת"ל קצת לדברי הפ"י בזה וששתי כעל הון): ט) ברש"י במשנה לדיוקא איצטריך וכו' המהרש"א הקשה דילמא צריך לאשמעינין הצריכותא דלקמן ולענ"ד ליישב עפ"י דברי הצל"ח שם ד"ה רש"י כל שעה שכ' בהא דרש"י דלדיוקא איצטריך וז"ל אף שלמסקנא איצטריך לגופי' כל שעה שכהן מותר וכו' ישראל מאכיל חולין מ"מ כונת רש"י בזה ליישב דאמר בגמרא ואלא מאי ר"מ וכו' כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי' לי' דמשמע דאי הוה תנא כן הוי ניחא כר"מ והי' קשה לרש"י והרי אכתי קשה למה לי מאכיל לגמרי והלא ק"ו הוא לכך כתב רש"י לדיוקא איצטריך עכ"ל וא"כ י"ל דדוקא במסקנא דהמשנה קאי אליב' דר"ג וא"כ בשעה חמישית אין ישראל אכל חולין שפיר תי' הגמרא דאיצטריך דאי הוי תנא בהמה הו"א דוקא לבהמה ולא לחיה, דהא כיון דגם אדם אינו אוכל לכך איכא סברא דגם לחיה אינו מאכיל, אף דהוא סברא רחוקה לפי פי' הרבינו שמשון בהרא"ש דמיירי בכפותה, או לפירוש הרא"ש דמיירי