בית יחזקאל (מיכלסון) רנט

ב"י אף בחמץ שאינו ידוע כמבואר באור חדש פ"ק דפסחים בקונטרס דבדיקה וביטל סוף אות ג', ואם נאמר כשיטת המהרש"ל יקשה קושיות האו"ח כנ"ל מה לי חד לאו מה לי חרי לאווי, ובאמת כ"ה בתוס' שבועות דמ"ה חמור לי' לאיניש חד לאו כתרי לאוי וע"כ צ"ל כהאור חדש דנ"מ לענין מלקות (דאז יש נ"מ גם לענין תרי לאווין כסברת התוס' ב"מ דף ס"א בהא דלעבור עליו בשני לאווין דאין לומר דקאי לגזל גופי' ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דאין לוקין משום דהוי להנל"ע לא שייך תרי לאוין דמה נ"מ עיי"ש ומה דקשה מתוס' ב"מ דף ה' ע"ב ד"ה בלא דמי כבר עמד בזה בס' יד מלאכי כלל שמ"ז אכן באמת יש לסתור פירוש האו"ת בשיטת המהרש"ל דהא שיטת התוס' בחולין דפ"א דאם העשה הוא בפועל מעשה א"כ הוי להנל"ע ואף תרי לאוין העשה מנתקת שפיר א"כ אכתי חוזר קושית האור חדש, דמה נ"מ בין חד לאו לתרי לאוין, דהא לענין מלקות אין נפקותא בזה, ובאמת מבואר בשעה"מ פ"א מה' חמץ בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל בהא דקונה חמץ בפסח לוקה ולא חשבו ללהנל"ע, ובפסחים דצ"ה מבואר דהוי להנל"ע וכ' דשיטת הרמב"ם הוא משום דאין עשה מנתקת תרי לאווי, וכאן איכא בל יראה ובל ימצא ושיטת הש"ס דצ"ה הוא משום דבפועל מעשה מנתקת אף תרי לאוין כסברת תוס' חולין דף פ"א, אכן אכתי יקשה דלמה יחלוק הרמב"ם על סוגיות הש"ס פסחים דצ"ה, אכן לדברינו ניחא דהרמב"ם סובר כסוגיות הש"ס דידן בהא דעביד הש"ס צריכותא וכפירוש המהרש"ל ועכצ"ל כתי' האור חדש דנ"מ לענין מלקות הרי דאין עשה מנתקת תרי לאוין אף בפועל מעשה ועיין בספרי דגן שמים דף י"ב, ולעיל סי' ו': ב) אכן אליב' דרבי יהודה ליכא למימר הכי דהרי ר' יהודה סובר בב"ק דפ"ז דסומא פטור מן המצות והקשה בס' זכרון יצחק פ' תולדות לשיטת הרמב"ם בפי' המשניות לתמורה דאין עשה מנתק לאו הכולל יותר הא כל לאו הנל"ע הלאו כולל יותר היינו סומא דהא דעת הס' מכריע דבלאוין גם סומא חייב בפשיטות, והעשה אינו בסומא, וצ"ל כסברת התומים סי' צ"ז לתרץ הקושי' ממשכן דאם העשה בפועל מעשה מנתק אף לאו הכולל יותר עיי"ש א"כ הסברא נותנת דלר' יהודה עשה בפועל מעשה מנתקת אף תרי לאוין כשיטת התוס' חולין, א"כ כיון דאין נ"מ לענין מלקות אי הוי תנא חיה, כבר נדע בבהמה, וכיון דליכא הצריכותא אליב' דר' יהודה ממילא מיושב קושית הלוית חן דאין לאוקמי מתניתין כר' יהודה כנ"ל אכן אכתי יקשה לפימש"כ בתוס' שם ד"ה וקאי עלי' בבל יראה דה"ה דהוה מצי למימר דילמא אתי למיכל מיניה, א"כ חוזר קושית הלוית חן ופ"י דנוכל לומר כר' יהודה והצריכותא יהי' כדברי התוס' לענין דילמא אתי למיכל מיניה: ג) אכן כל הסברא דדילמא אתי למיכל מיניה אנו לומדין מהא דרב דסובר לעיל דף ו' ע"ב הבודק צריך שיבטל וכסברת התוס' ריש פסחים בטעם הבדיקה לרב דסובר דצריך ביטל הוא משום דילמא אתי למיכל מיניה, והנה כאן דכבר דחה הגמרא דאין לאוקמי מתניתין אף כר' מאיר משום דמה מותר כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה, וכיון דכבר קאי המתניתין כר"ג ממילא כשעביד הגמרא צריכותא אם אמנם דנוכל לומר עוד צריכותא לענין דילמא אחי למיכל מיניה, עכ"ז הא בלא זה תירץ הגמרא שפיר לענין ב"י וב"י, אבל בדף י"ג דאכתי לא חשב רבא שיתרץ רב נחמן האי לאו סתמא משום דקתני מותר, שפיר הקשה רק לרב נחמן, אבל לרב לא קשה לי' דהא רב יוכל לאוקמי מתניתין אף כר' יהודה כקושיות הלוית חן ואי משום הצריכתא הא לרב דסובר הסברא דדילמא אתי למיכל