בית יחזקאל (מיכלסון) קפג

טובה שעשה לו העבד אינו עובר בעשה. ועיין מה שכתבתי בקונטריסי בסו"ס שירת ישראל), וא"כ לא מחזקינן אינשי ברשיעי ובודאי עביד לו העבד נ"נ ועבור זאת הגמולת טובה הוא משחררו ואינו עובר בעשה ושפיר דמי לחוב דתן כזכי. וא"כ קשה לן למימר לר"מ דיכול לחזור משום דחוב הוא לעבד אפי' אי הוי זכות ג"כ ניחא דיכול לחזור לר"מ. דהא ר"מ סובר ע"כ לעולם בה"ת רשות ושוב ליכא דבר ברור שמשתרר אותו עבור נ"נ כמו במתנה וא"כ לר"מ תן לאו כזכי. וא"כ בין לרבנן ובין לר"מ י"ל דהוי זכות. רק דבהא פליגי דלרבנן הוי כתוב משום דברור הדבר שעביד לי' נ"נ דאל"כ עובר בעשה ולכך דמי לחוב דתן כזכי ולר"מ לא ברור דעביד לי' נ"נ ודמי למתנה דתן לאו כזכי ע"ש, ולענ"ד עפ"י מה שהסביר הגאון פ"י בשמעתין כונת התוס' לחלק בין חוב למתנה לענין חן כזכי. וכ' דכיון דחוב יכול השליח למסור המעות גם בע"כ דהא פרעון חוב מהני אפי' בע"כ של מלוה א"כ הלוה גמר בדעתו להיות זוכה עבור המלוה ובאומרו תן הוי כזכי ונגמר השליחות והמעשה אבל במתנה דאין יכול ליתן מתנה בע"כ של מקבל ואפשר שלא יחפוץ לקבל המתנה ולכן אמרינן שדעת הנותן הי' שיהי' תלוי גם בדעתו שגם הוא יוכל לחזור. ובהא דאמר תן לא הוי כזכי ולא נגמר עוד השליחות ומעשה הקנין והזכי'. ושחרור דמי לחוב כיון דיכול לשחררו בעל כרתו דעבד וממילא תן כזכי ע"ש. ולפי"ז ליכא למימר לר"מ דשיחרור דמי למתנה ותן לאו כזכי דהא דוקא במתנה תן לא כזכי משום דאינו בע"כ אבל שיחרור דהוי בע"כ הוי כתוב אף דאין ברור אם עביד לי' נייח נפשי' ועוד הוי כש"כ וק"ו. דמה לרבנן דסוברים עובר בעשה והשיחרור הוא משום נייח נפשי' אמרינן תן כזכי משום דמועיל בע"כ דעבד. אף דהסברא נותנת דאם משום נ"נ משחררו אז בודאי לא יכוף אותו בע"כ שיקבל השיחרר דאיך שייך לומר דעבור גמולת טובה שהי' לו מן העבד יעשה נגדו מה שהוא נגד רצונו שהוא חפץ באמת להיות עבדו וזאת הוא טובתו. מכש"כ לר"מ דסובר לעולם בהם תעבודו רשות ואין ברור אם משום נייח נפשי' הוא משחררו. בודאי הסברא יותר פשיטא דכיון דמועיל בע"כ. והוא לא יחזור מפני הסירב של העבד א"כ תן כזכי וכוונתו הי' לגמור הזכי' והבן: ולפי"ז יש ליישב קושי' הפ"י שהק' באשה ל"ל טעמא דחוב היא לה אפי' אם הי' זכות הא הוי תופס לב"ח ולא קני דבאשה לא שייך דעבד' לי' נ"נ ומש"ה מגרש לה וא"כ לא מהני תן וכדמסיק מה דמהני בעבד משום דמכח דעביד לי' ניית נפשי' חשיב כמלוה ותן כזכי ע"ש ולהנ"ל ניחא דאם נימא דחשיב זכות שפיר נאמר בגט אשה תן כזכי כיון דיכול לגרש בע"כ ודמי לחוב דתן כזכי. ועיין בשו"ת נוב"י שם לענין גט בע"כ ע"י שלית דהוי תופס לב"ח אבל אם נא' דהוי זכות אז לכ"ע מהני בע"כ ע"י שלית. ומה גם דרבים חולקים על הנוב"י בזה והבן: בב"מ ד"ט ע"ב מי שליקט את הפיאה וכו' רא"א זכה לו יע"ש ברש"י דמיירי באדם אחר שאינו בעל השדה דבבעל השדה לא אמר ר"א זכה דאפילו עני הוא מוזהר על שלו וכו'. והק' הר"ש בפ"ד דפיאה דלמה מוקי לה מעשיר לעני ור"א סובר תרי מיגו וא"כ כיון דאמרינן מיגו דאי בעי מפקיר נכסי א"כ גם בבעל השדה איכא מיגו זו שהי' מפקיר גם שדה זו ואינה שלו ע"ש. ולענ"ד עפ"י קושית הגאון ר' דוד דייטש ז"ל לשיטת התוס' פסחים ד"ג דבאין לו קרקע פטור מק"פ. א"כ איך פסח דותה שבת הא בידו להפקיר קרקעותיו כהא דשבת דקל"א לר"א עיין בשו"ת ח"ס חאו"ת סי' קכ"ד. ותירצתי לשיטת התוס' נדרים סופ"ד דהא דצריך ג' להפקר היינו בקרקע. א"כ י"ל דשם בשבת דמיירי במטלטלין כמו טלית לציצית ובית למזוזה לשיטת הסוברים דתלוש ולבסוף חיברו הוי מטלטלין ועיין בש"ך חו"מ סי'