בית יחזקאל (מיכלסון) קפב

רש"י דאם עשאו שליח מועיל. היינו באם איכא מיגו דזכי לנפשי'. אבל בהא דיימר בר חשו דהוי תופס לב"ח במקום דליכא מיגו דזכי לנפשי' אינו מועיל שליחות: ויש ראי' דשם לא הוי חייב להשליח דאל"כ אף דר"פ ור"ה ברדר"י אמרו לו את תופס לב"ח וכו' מ"מ אמאי תפסוהו אינהו וכפרש"י שגם הם הי' נושים בו ממון. ולמה לא תפס השליח עבור עצמו. משמע שהוא לא הי' מהנושים בו ממון ופשוט: הן אמת שראיתי בס' חחנ"ס דף קי"ז שכ' דדברי הגר"א ברודא ז"ל תלי' במחלוקת הסמ"ט והש"ך בחו"מ סי' ק"ה בדין המבואר שם בש"ע דאם חייב ג"כ לתופס יכול לתפוס לחבירו. וכ' הסמ"ע דוקא בעד חוב שמגיע לו דשייך מיגו. והש"ך סק"ד חולק וס"ל דבכל ענין מהני וא"כ לדעת הסמ"ע דדוקא לפי החשבון שמגיע לו. א"כ הכי לית לי' אלא שכר פעולתו וכו' ע"ש. אבל לענ"ד דיש ליישב דדברי הגר"א ברודא ז"ל עולים יפה גם לשיטת הסמ"ע ז"ל. דהנה הש"ך מביא ראי' דכיון דאפי' למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קנה ולא אמרינן מיגו דאי בעי זכי וכו'. מ"מ בשנים שהגביהו מציאה קני דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ע"ש ולכאורה יש לדחות ראייתו דבשנים שהגביהו הוי כמו שליח בשכר שהרי אם לא יקנה בשביל חבירו גם לעצמו לא יקנה דהוה כמי שמונחת ע"ג קרקע כמבואר בב"מ ד"ח וא"כ אין לך שכר גדול מזה שע"י קניית חבירו נשכר מחצה שלו ולכן שפיר קני תופס לב"ח שזה שכרו מה שקונה לעצמו ע"י חבירו. משא"כ בחייב לתופס הרי יכול לתפוס בשביל עצמו אעפ"י שלא יתפוס בשביל חבירו כלל לכן לא קני טפי ממה שיכול לתפוס לעצמו. ומצאתי שכוונתי ת"ל בסברא זאת לדברי הס' שמחת יו"ט ביצה דל"ט ע"ב. עכ"פ לענין שליח בשכר י"ל דגם הסמ"ע מודה דמיגו דזכי לנפשי' שכירות עבור השליחות יכול לתפוס עבור חבירו כיון דזה בזה תלי' דאם לא יתפוס עבור חבירו אז לא יזכה עבור עצמו. דאל"כ מה יענה הסמ"ע לראייתו של הש"ך משנים שהגביהו. וי"ל דהסמ"ע באמת לא אמר דינו רק במקום דיכול לתפוס לעצמו אף שלא יתפוס עבור חבירו. עכ"פ דברי הגר"א ז"ל נכונים. אף לשיטת הסמ"ע ז"ל ופשוט: אגב אכתוב לו איזה דברים שאמרתי ת"ל בסוגיא זו. בגיטין דף י"א ע"ב וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין וכו'. הנה ש"ב הגאון מ' יצחק הלוי איש הורוויץ ז"ל בשו"ת נוב"י מה"ק תאע"ז סי' ע"ו האריך להוכיח דלא קיי"ל כחי' התוס' ב"מ ד"ט ע"ב בשליחות לד"ע המעשה בטל. מהא דסוגיין דהאומר חן וכו' ושטר שיחרור וכו' אף דהמשחרר עבדו עובר בעשה. והוי שלד"ע, אכן ש"ב שם בנוב"י סי' ע"ז תי' קושיתו וכ' דבר זה מביא לידי גיחוך וכי שליח המשחרר הוא זה והלא אינו אלא שליח דעבד להיות זוכה לו שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות. ור"מ דסובר חוב לעבד וא"כ הוא ע"כ שליח של האדון. צ"ל דר"מ סובר לעולם בהם תעבודו רשות ע"ש. והנה בשו"ת בית אפרים תאע"ז סי' קי"ד הקשה על הנוב"י למאי דכ' בתוס' בשמעתין ד"ה כל האומר תנו כאומר זכי דמי. דדוקא בחוב הוי תן כזכי אבל לא במתנה ושחרר דמי לחוב דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה משחרר לי' וכ"כ בתוס' שם ד"ה ש"מ התופס וכו' והקשו הראשונים הא גם במתנה אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' המתנה ותירצו דבמתנה אין דבר ברור אם עשה לו נייח נפשי' שיתן לו מתנה זו. אבל בשחרור דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ורק היכא דמשחררו עבור נייח נפשי' אינו עובר בעשה. (וכן תי' באמת בקלה"ח סי' קפ"ב סק"ב את קושי' הגר"י מהאמבורג הנ"ל מהא דתן שחרור למש"כ בתוס' דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי משחרר לי' ודעת הרשב"א הביאו הה"מ פ"ט מזכיי' ומתנה דהא דמשחרר עבדו עובר בעשה דוקא אם משחררו בחנם אבל עבור גמולת