בית יחזקאל (מיכלסון) קנב

גם באין לו שמן אחר ע"כ ס"ל מותר להשתמש לאורה עכת"ד: אכן לענ"ד לתרץ פשוט דאף אם נאמר דרבא אליבא דר"ה כרבה ס"ל ג"כ ניחא שפיר דרק שם בשבת חיישינן שמא יטה ודברי הטור יש לפרש באופן אחר דהנה המאירי בשבת בשמעתין הקשה למ"ד דכבתה אין זקוק לה הא מ"מ מודה דעיקר המצוה לכתחילה הוא שידליק כל משך הזמן וכדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולהך מ"ד מפרשינן דהברייתא קאי לשיעורא שצריך ליתן בו שמן כשיעור הזה וא"כ היאך רשאי להדליק בהני פסולים בשבת והרי שמא יכבה ונמצא שלא דלק השיעור (ובס' בית הלוי האריך יותר בקושי' זו דגם למ"ד כבתה אין זקוק לה מ"מ הרי מבואר בש"ע שאם העמידו במקום הרוח לא יצא, והרי מ"מ לכתחילה צריך להיות דלוק כל השיעור ואמאי שרי לכתחילה להדליק בפסולי שמנים) ותי' דהך סברא דשמא יכבה אינו רק חששא בעלמא וסתם הדברים לא יכבה תוך השיעור ומש"ה לא חיישינן ליה רק אם נאמר דכשיכבה יש עליו חיוב הדלקה, אבל למ"ד דאין זקוק לה לא חיישינן ליה כלל עיי"ש, וא"כ ניחא שפיר דדוקא אם ר"ה סובר מותר להשתמש לאורה אז יהי' נ"מ דיהי' אסור בשבת משום שמא יטה כמו בהא דשמן שרפה דיש חשש שמא יטה וכמש"כ בתוס' ישינים שבת דכ"א ע"א דחדא גזרה הוא דא"א שלא יטה עיי"ש א"כ קרוב וכודאי שיטה באם ישתמש לאור נר של שבת שאינו דולק יפה, כן יש חשש שמא יטה בשמן שריפה מטעם דמצוה עליו לבערו, והוי רק חדא גזירה שכאשר יהי' דלוק השמן שריפה אז מצד בהילות המצוה שמצוה עליו לבערו יבוא להטי' אבל לאסור בשבת מטעם דכבתה זקוק לה, היינו אף דאסור להשתמש לאורה, ורק מטעם שהוא בהול על מצותו שיהי' דלוק אז יחזור וידליקנה, זה אין סברא כלל דהא לע"ע כל זמן שהנר דולק לא שייך שמא יטה, ורק כל החשש אחר שיהי' כבה דאז החיוב עליו להדליק שנית וניחוש שמא ידליק שנית, ז"א הא יש סברא לומר דלא יכבה כלל וחשש רחוק הוא שיהי' נכבה ואז אין עליו שום בהילות מצוה דדוקא שם בשמן שריפה ובנרות פסולים בשבת החשש הוא שיטה כאשר הוא היינו בעוד שהמה דולקים, אבל כאן דבאמת אם נאמר דר"ה סובר אסור להשתמש לאורה א"כ באשר הוא שם אין שום חשש הטי' רק אחר שיהי' כבה ולזה לא חיישינן לאסור כשאין לו שמן אחר ובאמת כן משמע בתוס' ישינים שם דחשש שמא יכבה אינו ודאי והוא חשש רחוק עיי"ש והא דמשמע מדברי הטור דאם הי' הדין דכבתה זקוק לה צריך להיות אסור בשבת זה אינו ראי' דכונת הטור י"ל אדרבה להיפך וכפי שפירשתי בכוונת התוס' והיינו שהטור בא להורות לנו שכל השמנים וכו' כשרים לה בין בחול בין בשבת ולא חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה והוא מטעם שכתבתי דחשש שמא תכבה הוא חשש רחוק, ולמה ניחוש שיחזור וידליקנה כיון דלעת עתה לא כבתה ומביא ראי' לזה דהלא אף בחול אם כבתה אין זקוק לה דקשה לכאור' דלמה מתיר רב לכתחילה כיון דאם כבתה אין זקוק לה, ועכ"פ לכתחילה צריך להיות כשיעור אלא ע"כ דחשש רחוק הוא שיכבה כנ"ל, וא"כ שפיר כתבו בתוס' דר"ה מוסיף טעם אחר לאסור בשבת משום שמא יטה דמותר להשתמש לאורה, אבל מטעם כבתה זקוק לה לא הי' אסור בשבת כנ"ל והבן [שוב ראיתי בס' תורת שמואל מהגה"צ מאפטא שנדפס מחדש בסוגיא דכבתה]: ואשר כ' כ"ת להעיר על דברי שתי' קושית התוס' עפ"י הקדמת דברי הסמ"ע סי' ע"ב סק"ז דבכ"מ דנאמר לשון בין בין אז הבין האחרון פשוט יותר מן הראשון וכעין זו ואצ"ל זו קתני והעיר כ' שהסמ"ע לא כתב זולת לפרש לשון הב"י בהמחבר בש"ע דלשון הב"י הוא כך על הרוב כשכותב ב' פעמים בין כונתו דבין האחרון פשוט יותר אבל בלשון הגמרא אין