בית יחזקאל (מיכלסון) קט

בשור הנסקל שלפי דעתו ששמע שנגמר דינו ונאסר בהנאה הוא מפקירו ובאמת האריך בזה הקצה"ח סי' ת"ה סק"ב דאיך מועיל הפקר בשור הנסקל הא כיון שנאסר אינו יכול להפקירו וחי' כיון שהוזמו עדיו א"כ לא נאסר מעולם עיי"ש. עכ"פ הבעלים חשבו שנאסר עליהם השור וא"כ סילקו א"ע ממנו ויכול אחר לזכות בו כמו בהא דהר"ן נדרים דפ"ה דאסור ע"פ נכסיו אף דאח"כ נשאל על נדרו והי' כל האיסור בטעות למפרע עכ"ז כבר זכה בו אחר כנ"ל. אבל כאן דאין איסור הנאה והעבד הי' קנוי' לר"ג איך נימא שסילק א"ע ממנו והפקירו במה שהי' בלבו הא בדבר המותר לאדם צריך הפקר גמור כנ"ל: עוד י"ל בהקדם ש"כ ב"ק ד"צ ע"ב וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייני' נמי דיני ממונות וכו' והקשה שם הגאון רע"א ז"ל בגליון הש"ס הא מכי דנוהו דיני נפשות אפקרי' לשור כהא דכריתות כ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו וכו' ואיך נחייבי' שוב דיני ממונות הא מבואר בב"ק די"ג דנגח ואח"כ הפקיר פטור דבעינן שיהי' מיתה והעמדה בדין וכו' שוים כאחד והובא קושי' זו גם בשו"ת רע"א סי' קע"ו ובקצה"ח סי' ת"ה ובחשו' בסוף ש"ע הרב סי' י"ד ועיין בשו"ת דבר' שאול סי' נ"ז וראיתי בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' קס"ה שתי' בסבר' דדוקא בתם מועיל הפקר לפטרו כיון דמשלם מגופו אבל במועד דמשלם מן העליה חייב גם בהפקיר את השור אחר שנגח ועיין בס' חתנ"ס דס"ו. אכן בשנת תרל"ט פלפלתי בזה עם הגאון מ' שמואל ערינפעלד ז"ל אבד"ק מאטרסדארף בעהמח"ס חתנ"ס. והעירותי דהגאון ח"ס ז"ל בסברתו הוא נגד מש"כ השיטה מקובצת ב"ק די"ג דדינו דנגח ואח"כ הפקיר וכו' הוא רק במועד אבל בתם כיון דהוחלט השור לניזק אינו יכול להפקירו כלל. וכשאני לעצמי תירצתי קושי' זאת דש"ס דילן לית לי' כסוגיות הש"ס דכריתות ובאמת מבואר בס' שער משפט סי' כ' סק"א דהא דכריתות בשור הנסקל וכו' תלי' בפלוגתא דר"נ ורבינא בב"מ דס"ו במחילה בטעות אי הוי מחילה. ומאן דס"ל לא הוי מחילה אכתי אמאי לא יזכה בהמעות מטעם יאוש אע"כ דאינהו פליגי על ר"י דכריתות עיי"ש ועיין בס' בית הלל חו"מ סי' כ' לידי"נ הגאבד"ק לובלין שי' ומה גם דמבואר פלוגתא בזה בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"ו ה"ב תני שור שיוצא לסקול ונמצא עדיו זוממין רי"א כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא וכו'. ובזה יש ליישב פסקו של הרמב"ם פ"ח מ"ה נזקי ממון ה"ד שכ' ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק וכו' עד שיהי' לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין דקשה הא בב"ק י"ג ודמ"ד אמרינן עד שיהי' מיתה והעמדה בדין וגמ"ד שוים כאחד ולמה לא חשב הרמב"ם ז"ל גמר דין יעיין במראה הפנים פ"ק דב"ק ומש"כ זקיני בתוס' יו"ט ז"ל שם אכן י"ל דהרמב"ם ז"ל סובר כהאי דכריתות וקשה מב"ק ד"צ קושי' הגרע"א ולכן סובר הרמב"ם דבהעמדה בדין לחוד די לחייבו אף דהפקירו קודם גמר דין. ושם היה העמדה בדין בבעלים כי עמדו בדין ע"מ לדין מקודם דיני ממונות ויש לפלפל בזה הרבה ובדברי ידי"נ ש"ב בשו"ת אוריין חליתאי סי' קל"ג ומיושב גם קושי' בנו הג' נ"י גם במעשה דר"ג כיון דהא דכריתות במחלוקת שנויה ופשוט: דברי ידידו שארו ומחו' סימן ט ב"ה יום ד' מצוה תרס"ד פלונסק. כבוד האברך הרב הגדול מ' מאיר זוגדיל פראגער נ"י בעיר זאקראטעין. ח"ת האירו מול עבר פני, אם מנס