בית יחזקאל (מיכלסון) קח

משוחרר בלי שום דבר מצד שסימו את עינו נמצא שלא זכה כבר זכי' גמורה דהרי לא נתכוין העבד לזכות בעצמו ולכך כיון שנתגלה דההפקר של ר"ג בטעות הי' לא מהני תו זכייתו עכת"ר אבל לדעתי ליתא לחילוק זה דהא גם בעבד חשיב כאלו כבר זכה בעצמו כהא דשור הנסקל המחזיק בו. דהא עבד חשוב כתפס בעצמו עיין בתוס' גיטין די"ז ועיין בתומים סי' כ"ת סק"ד שדייק מהרשב"א ב"ק ע"ד בהא דר"ג דהוכיח דמוב"ק פטור אף לצי"ש דאל"כ למה לא הוציאו ר"ג לצאת י"ש והק' התומים מה ארי' לצי"ש דנקיט אי נימא דכל לצי"ש מועיל תפיסה א"כ אפי' בדיני אדם יצא לחירות ועדיפא הל"ל דהא עבד הו"ל כתפוס כמש"כ הראב"ד הובא בהרא"ש פ"ק דב"ק וכ"כ הרשב"א גופי' לעיל מזה בשם הראב"ד עיי"ש ועיין בהרשב"א ב"ק שם ד"ה אמר לו אין בדבריך כלום מכאן נראה דכל קנס שאין לו עדים אפי' תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של ר"ג הי' וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מה הוה הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עינו וכו' עיי"ש וכן מבואר בש"ס דעבד חשיב כזוכה בעצמו ואכתי מועיל אף הפקר בטעות כמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו ואינני מבין מה שחילק כ"ת דכאן כיון שלדעתו הי' משוחרר בלי שום דבר מצד שסימו את עינו נמצא שלא זכה כבר זכיי' גמורה וכו' והלא הא דהפקירו ר"ג עד שקשה דנימא שזכה בעצמו הוא ג"כ ע"י שסימא את עינו ועל זה הי' גם כוונת העבד שיצא ע"י שסימא את עינו גם תירוצו השלישי אינני מבין בזה: ולענ"ד לתרץ עפ"י מה דפליגי ר"י וריב"ל דבעינן הפקר בפני שלשה ועיין בנדרים דף מ"ה. ומבואר בתוס' ב"מ דף למ"ד דעכ"פ מדרבנן בעינן בפני ג' וכ"כ בתוס' שבת די"ח ובתוס' פסחים דף ה' ע"ב א"כ י"ל דוקא בשור הנסקל שהוזמו עדיו דהוי הגמר דין שדנו השור לסקילה בפני ב"ד והוי הפקר. אבל כאן בר"ג ע"י שסימא את עינו הי' ההפקר רק בינו לבין עצמו ואף אח"כ כשאמר לפני ר' יהושע את שמחתו מוקי בגמ' שהי' שלא בפני ב"ד ובזה ניחא שיטת הב"ח שפי' בכונת הטור חו"מ סי' ש"ן שכ' דגנב שור של שני שותפין וטבחו או מכרו והודה לאחד מהם וכפר לשני ואח"כ באו עדים שטבח ומכר משלם לזה שכפר חמשה תצאי בקר וכ' הב"ח ומיירי בהודה לאחד מהם כשתובעו בב"ד וכפר לשני כשתובעו בב"ד אחר ומפרש שם הקצה"ח סק"ב כונתו דאם תבעו לפני ב"ד והי' מוב"ק תו אין מחייבין אותו כלל אפי' באו עדים אח"כ ואם תבעו לפני ב"ד אחר ובעדים. הב"ד השני שפיר מחייבין אותו כיון שלא הודה באותו ב"ד שדנין אותו עיי"ש והנתה"מ שם סק"א חולק עליו והק' דא"כ למה מוקי הגמ' בעובדא דר"ג דשלא בפני ב"ד אודי. הא אף אם הי' בב"ד שוב הי' העדים מחייבין אותו אח"כ בב"ד אחר אכן לדברינו ניחא דאם היה בפני ב"ד א"כ היה העבד זוכה בעצמו מטעם הפקר והבן. גם י"ל עפ"י סברת הר"ן פסחים ד"ב דהא דמועיל ביטול מטעם הפקר אף דהוא בלב והפקר שבלב לא מהני וגם שאר כללים המוכרחים להיות בהפקר אינו בביטול חמץ רק כיון דשני דברים אינם ברשותו של אדם וכו' ומש"ה בחמץ בגלוי' דעתא מהני דלא ניחא לי' דליהוי זכותי' בגוי' משום דחמץ אסור בהנאה עיי"ש וא"כ י"ל גם בשור הנסקל דהוי איסור הנאה אף דאח"כ הוזמו עדיו ולא היה נאסר מעולם מ"מ כמו גבי חמץ דהא דאינו ברשותו של אדם ונאסר הוא אחר זמן איסורא ומ"מ מועיל הביטול מקודם שנאסר. ואדרבה אחר זמן איסורא מבואר בפסחים ד"ו ע"ב דלא מצי לבטל וברש"י שם דאינו שלו. מבואר דגם דהגלוי' דעתא לבד דמהני בחמץ צריך שיהי' עוד שלו וברשותו. עכ"פ כיון דבידיעת הבעל חמץ שיבוא זמן איסור הוא מסלק א"ע ומפקירו בגלויי' דעתא כל דהוא. וכן י"ל