בית יעקב (טבשונסקי) ט

דערב ילפי' מיהודה. ובזה מיושב גם מה שהק' בפרישה על לשון הטור שכתב משתעבד מה"ת דהא ילפי' מפסוק משלי שהוא בכתובים. ולמש"כ שפיר יליף שיעבודו מה"ת מיהודה:

ומש"כ בהגה. ואפי' לא נתערב בהדיא:

ע"כ משום גרמי כמ"ש בש"ך ס"ק ז' ובנתי'. אלא מש"כ דנ"מ לענין אם מת דלא קנסי' לבניו אחריו יש עוד נ"מ בכופר במקצת הערבות דחייב ש"ד כדלק' סי' קל"א סעי' ב' ובכה"ג פטור להש"ך לק' סי' שפ"ו [ע"ש בקצוה"ח] ולדעת רש"ל מובא לק' סי' שפ"ח בש"ך אי מודה מיפטר. ובזה צל"ע מש"כ התומים דדוקא בא"ל כי בטוח הוא אבל הלוהו סתם פטור והוכיח כן מסי' קכ"ו סעי' י' במעמד ג' והנפקד היה עני ועשה ערמה דהממחה חייב וראיה מירושלמי ות"ל דעפ"י דיבורו לקח זה ללוה שלו והוי כהלוהו. וע"כ צ"ל דהואיל ולא א"ל בטוח הוא רק סתם פטור דהו"ל לחקור. ולמש"כ אף אם בסתם חייב אינו אלא מדינא דגרמי ונ"מ לכמה דברים ובחוזר עליו מחמת טעות ההמחאה לא נתבטלה ההלואה. ומש"כ התומים עוד דבהכי מתיישבת קושית הר"א מב"ב מובא בש"ך סי' ש"ו דשם לא א"ל כי בטוח הוא ולא ע"ז היה ההמלכה רק אם השדה טובה וכדומה. גם זה א"מ דאף אם נאמר דבא"ל זיל זבנה פטור אכתי לא ילפי' לדהכא דבדיבור זיל זבנה אין במשמעותו בטוחות מעירעורים כמש"כ התומים רק על עצם השדה שהיא טובה אבל בדיבור "הלוהו" משמע שהוא בטוח ויכול להלותו דאין משמעות שבח אחר בדיבור זה. ועכצ"ל בכונת הר"א בקושיתו מב"ב דכן דרך העולם לחקור ולהתייעץ קודם קנייתו אם נשמע עליה עירעור וכשא"ל זיל זבנה משמעותו דאין על שדה זו שום עירעור וא"כ אא"ל כמ"ש התומים. ועוד י"ל דלשון "הלוהו" אפשר דהוא לשון שליחות וכמש"כ הריטב"א באומר יזון לפלוני ע"מ לשלם הוא דשליחותיה קא עביד הזן:

סעיף ג' בהגה. וי"א דאם היו מעות כו':

וכתב בבהגר"א דלהשתעבד הלוה לערב ל"ב קנין דהוי כא"ל תפרע חובו וכיון דמעותיו בידו מחויב לעשות שליחותיה וכמש"ל סי' קכ"ה ונשתעבד למלוה. וצע"ק דא"כ אין זה ערב ליתבע ללוה תחילה כיון שזה שלוחו ובידו המעות והמלוה קיבלו אין לו עסק עם הלוה. ועוד דהא לא אמר הלוה לשון תן או זכי כסי' קכ"ה רק אנן אמרי' דהוי כא"ל תפרע חובי. והא כתב הש"ך סי' קכ"א ס"ק, מ"ד בשם ראב"ן דאם א"ל תפרע לבעל חובי מצי הדר ביה וא"כ כאן נמי יהא יכול לחזור ומשמע דמשתעבד מיד ככל הערבים דלא מצי הדר. [כעת בא לידי שו"ת שומ"ש מהדורא תנינא ומצאתי בסי' י"א דחה ראיות הש"ך והתומים ופסק כהרמ"א]. וראיתי בשאילת יעב"ץ סי' קס"ה הק' דבכל גונא מחויב הלוה מדר"נ ומה תמהו עליו הד"מ והש"ך. ולק"מ דמדר"נ לא מחויב אלא רק עד שיתברר בב"ד. חיובו כמ"ש סי' פ"ו סעי' ו' ומטעם ערב מתחייב בכל גונא אף שלא נתברר חיובו כיון ששומע תבעו. עוד נ"מ דמטעם דר"נ אם חייב עוד לבע"ח היו גם הם כפי חלקם ומטעם ערב רק הוא לבדו גובה. שו"ר בתומים כאן שעמד ג"כ בזה וכתב דע"כ ל"ק מהרי"ו אלא כשאותו שאמר הלוה הריני ערב לא היה ללוה נכסים כלל ואם כן משתעבד מדר"נ ולכך חל שיעבוד הערבות דהא היה לוה משועבד שלו כמו למלוה שלו והוי כערב בשעת מ"מ דהרי היה בידו להוציא המעות והניחם בידו בשביל שאמר הריני ערב משא"כ כשאז היה נכסים ללוה ואין זה משועבד כלל ול"ש ערב משתעבד דלמה ישתעבד כשאין משועבד למלוה הזה ומאי נ"מ כשיש בידו מעות של הלוה. ובזה מיושב גם קושית הש"ך ותמוה דהש"ך סי' פ"ו כתב דאף כשיש ללוה נכסים רמי שיעבודא עליה ואף שהתומים שם חולק עליו בעיקר דינו עכ"ז כתב שם ג"כ כסברת הש"ך:

ובהגה כאן יש ט"ס מה שנרשם בדין הא' "תוספתא פ' המקבל, צ"ל :

תוספת פ' המקבל:

ושם קי"ב ע"א ד"ה חוזר כתבו כן וליתא בתוספתא:

סעיף ה' בהגה. מי שנתן מתנה כו':

עיי' מש"כ בזה המחנ"א הל' ערב סי' א' ובהגה שם:

ש"ך. ס"ק י"ב. כתב במישרים כו' ר"ל והנותן העמיד ערב כו' והקצוה"ח פירש דקאי על המקבל דהוי כהעמיד ערב שאם ילוה לאח"ז יחזיר לו. והנתי' השיג עליו דכשנולד השבת הוא תח"י המקבל ולא, הוי כמוציא ממון על פיו וי"ל בכונת הקצוה"ח דבעת שהרווח בא בעולם הרי הוא של הנותן ומחויב להחזירו ואם המקבל עוסק גם בהרווח הוי הלואה חדשה וע"ז היה הערבות וזש"כ וה"נ האי שבתא דנותן מלוהו אח"כ עפ"י צווי הערב כיון דחלק הנותן מונח בידו. אלא שצל"ע מטעם אחר דהרווח הוי דשא"ק ואינו משתעבד לדעת הרמב"ם מובא לק' סי' קל"א סעי' י"ג. וי"ל דהיה ערב גם על הקרן וידוע דהבעה"ת הק' להרמב"ם ממשנה ערוכה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבת קרקעות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם הא מבנ"ח גובה ותירצו האחרונים דכיון דמחייב עצמו בשיעבוד קרקע דהוא קצוב מהני גם לשא"ק. וכ"כ הכנה"ג דהמתחייב בדבר קצוב ושא"ק לכו"ע משתעבד, וה"נ כשמשתעבד על הקרן משתעבד גם לרווח. ולכאורה לפמש"כ הב"י סי' ר"ז מחו' מ"ו בשם תשו' רשב"א דדבר שמחציתו הוי אסמכתא ובמחציתו נסתלק דין אסמכתא אמרי' דעל הכל גמר ומקני ולא נתכוון לאסמכתא. והמלמ"ל פי"א ממכירה הוציא מזה למי שקנס א"ע באם לא יעשה דבר פלוני במנה מחציתו לצדקה ומחציתו לשכנגדו דכיון דעל מחצית ההקדש אין בו משום אסמכתא דאין אסמכתא להקדש גם שכנגדו קנה. ובזה מיישב בשו"ת א"ת קושית הקצוה"ח סי' פ"א סעי' ל"א בהא דפסק שם המחבר ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק בהם בשותפות ואח"כ תבעו אחד מהשותפים שלקח רווח שלא כדין הדין עם ראובן דשותפין ערבין זל"ז ויכול לגבות כל החוב מאיזה שירצה. וקשה ממ"ש המרדכי מובא בש"ך יור"ד סי' ק"ע ובחו"מ סי' קכ"ט דכשהעמיד ערב לנותן על הרווח הו"ל לגבי הרווח ערב שלא בשעת מ"מ ואינו משתעבד אלא בקנין ותירץ בס' הנ"ל דכל שהוא ערב רק על הרווח שפיר בעי קנין ואל"ה לא משתעבד משום אסמכתא. משא"כ התם דנעשו השותפים ערבים זל"ז גם על הקרן וכיון דעל הקרן דהוי בשעת מ"מ אין בו משום אסמכתא שוב אמרי' דעל הכל גמר ומקני דלא נתכוון לאסמכתא דאין דיבור אחד מתחלק לחצאים. וא"כ בדידן דדשא"ק להרמב"ם הוא משום אסמכתא כמ"ש המפ' בדעתו יש להביא ראיה לזה מתשו' הרשב"א הנ"ל אלא דיש שחלקו בין דשא"ק לאסמכתא דאסמכתא החסרון הוא מצד המוכר דלא גמר והקנה ודשא"ק החסרון הוא מצד הקונה דאין סומך בדעתו לקנות [עיי' שומ"ש מהדורא תנינא סי' א' ובשו"ת יד יוסף להגר"י יואל דייטש שהוכיחו כן] וא"כ אין ראיה מהב"י. ובזה היה אפשר לקרב אל הסברא מש"כ בשיורי כנה"ג סי' ס' דאפשר דע"י שליח מתחייב לכו"ע אף בדשא"ק והמפ' מחולקים בכונתו. י"א שכונתו למש"כ המהרי"ט מובא בקצוה"ח סי' ס' דלא נאמר אלא בבא להתחייב בדשא"ק. אבל מוכר שכתב לקונה לפרוע כל מה שיוציא בשבילו שליחותיה קעביד בכל מה שבונה וסותר וסומך על אמונתו שמרשהו בכך ויש שפירשו דאם אמר לאחר אמור ללוי שאני מתחייב לו בדבר פלוני אף שא"ק מתחייב [עיי' ש"ת מערכת ד'] ותמוה מאוד דמאי עדיפותיה דשליח להתחייב בדשא"ק. ולמש"כ שהחסרון הוא מצד הקונה י"ל דכ"ז כששומע מפי המתחייב שמתחייב בדשא"ק. וכשהוא ע"י שלית שפיר סמך דעתו דסובר דהמשלח שפיר קצב והשליח עיוות ובזה י"ל קושית התומים על הרמב"ם ממתני' ר"פ הפועלים עד שלא יתחילו במלאכה כו'. ומה כל החרדה הזאת הא מזונות הוי דשא"ק עיי' קצוה"ח סי' ס' ס"ק ג'. ולמש"כ א"ש דשם ע"י שליח הוי ולמש"כ דהכא איירי בערב גם בעד הקרן נדחה ישוב הא"ח להבנת הקצוה"ח בדברי המישרים. ומלבד זה נ"ל דא"א לומר כן דל"ש סברא זה אלא בנעשה ערב עפ"י דיבורו אמרי' דבדיבור אחד אינו מתחלק ומסתלק האסמכתא מכל. אבל בשותפים דערבותם הוא שלא ע"י דיבורם רק בתורת אומדנא דע"ד כן נשתתפו מה"ת לומר דנתערבו גם על הריבית. ובמש"כ לעיל מיושב גם מה שהק' השומ"ש משאול שאמר והיה האיש כו' עושר גדול והא הוי דשא"ק. די"ל דההתתייבות היה גם על בתו כמ"ש ואת בתו יתן לו ומיגו דחל על בתו חל נמי ההתחייבות על העושר. ובזה מיושב נמי מה שהק' המקמ"ח מובא בשומ"ש שם מההיא דעישר שאני עתיד למוד כו' במע"ש פ"ה מ"ט והא הוי דשא"ק דשם הקנה להם גם מקום המעשרות וי"ל בזה ואכ"מ. ולמש"כ הלחם רב