בית יעקב (טבשונסקי) י

דרבים מתחייבים גם בדשא"ק י"ל עובדא דשאול דמלך הוי כמו רבים דעקר טורא ולא הדר ביה. ומש"כ הרמ"א אם הוא במקום שלא נהגי לקנות. תמה במדר"א מה ענין מנהג תגרים במו"מ לענין התחייבות דל"ש בזה מנהג. ולא ראה מש"כ הכנה"ג מובא בבאה"ט ס"ק י"ב. ומש"כ הט"ז להשיג על הסמ"ע דאף שתקע לו כפו מ"מ י"ל היתר והו"ל להתיר שבועתו. לכאורה אין זה סברא דכי מפני שנעשה לו טובה, ונעשה ערב עפ"י בקשתו יעשה ע"י קצת איסור שאין נשאלין אלא מדוחק עיי' יור"ד סי' ר"ג וצ"ע. שו"ר בשו"ת ד"מ ח"ג סי' קנ"ה האריך להוכיח דרוב הפוס' חולקים על תשו' רשב"א הנ"ל ועיי' עוד בשומ"ש מ"ק סי' ע"ב פלפול עצום בדברי הרשב"א:

ש"ך. ס"ק י"ט. אבל אם יכפור כו' בתומים כתב דמיירי בא"ל סתם ללות והוא לוה בלא עדים דבעכו"ם אשר פיהם דיבר שוא כונתו היתה להלות לו בעדים. והנחי' כתב דל"מ כן מסתימת הפוס' לחלק דאפי' בעכו"ם יכול לומר האמנתו. ולא ראה שכ"כ הרדב"ז בתשו' מובא בבאה"ט סי' צ"א ס"ק ב' ומובא גם בתומים בסי' צ"ג ס"ק י"ד:

סעיף ח' בהגה. מי ששאל כו':

בזה י"ל ע"ד החידוד במה שהק' המהרש"א פסחים קי"ח ע"ב נחל קישן יהא ערב. דסו"ס אין תובעין תחילה לערב. אלא לפי ההבטחה ליתן לו אחד ומחצה יותר מהחיוב והוי אסמכתא וערב חייב כה"ג. ומש"כ בתומים דהרשב"א לטעמו מובא לעיל סי' מ' דאינו מתחייב אלא בקנין ולהרמב"ם דפסקינן כותיה דמתחייב אף בדברים בעלמא הכא ג"כ מתחייב בעת מסירת החפץ. הנה להש"ך שם שכתב דאף דהרמב"ם דוקא במתחייב בלא תנאי וערב הוי כתנאי ל"ל כן. ונראה מדבריו שהבין דהתחייב יותר משווי החפץ. ובפשוטו נראה שהתחייב על הזמן אם לא יחזיר לזמן פלוני מתחייב בסכום כזה אף שיחזיר את החפץ אח"כ:

סעיף י"ד. וי"ח בזה. עיי' נחי' מה שביאר בדעת הי"ח להתוס' והנמוק"י וכתב דלדינא הלכה כהתוס' ע"ש. ומצאתי בפסקי ריקאנטי סי' רצ"ב כתב גם דעת הראב"ד וריא"ז כהנ"י:

סעיף ט"ו. בהגה. ואין הלוה נאמן:

הק' בתומים מסי' ק"ת במת לוה בחיי מלוה וה"ה קבלן. ולק"מ דשם בש"ס מפרש הטעם דסו"ס ערבא בתר יתמי אזיל וכ"מ מלשון ר"י מובא בב"י שם דעיקר טעמא הוא אף שהקבלן מיחשב כנוכראה אך כיון דגובה אח"כ מיתמי זהו בכלל התקנה וזה כונת המחבר שם שדייק ואין חילוק בין ערב לקבלן "בזה" ר"ל בדין זה אין נ"מ בינם והש"ך שם רמז לדהכא ר"ל אף דכאן מחלקינן בינם. אבל גבי יתמי אין חילוק:

פת"ש ס"ק א' בא"ד. ועוד נראה כו' דהא קמן דלא הימניה שלקח משכון:

כ"כ הב"י מובא במחנ"א הל' ערב. מיהו צ"ע דהתחייבות הערב הוא ג"כ מחמת בההיא הנאה דהימניה. ומ"ט מתחייב הערב אף בלקח משכון מהלוה כמבואר בתשו' רשב"א מובא בסמ"ע ס"ק כ"ו. מיהו י"ל דסמיך אהימנותיה אם יאבד המשכון בשום צד אבל בלקח משכון מהערב לא נשתעבד:

שם. ס"ק ב. עיי' תשו' הרדב"ז כו' ועיי' שעמ"ש כו'. בשו"ת פורת יוסף סי' ס"ז דחה שני הדיעות מדברי המרדכי מובא בב"י יור"ד סי' ק"ע דכתב להדיא דעל היותר לא נשתעבד דלא כהרדב"ז. וגם כתב המרדכי שם דבערב לישראל בעד העכו"ם בעד קרן וריבית דפטור מלשלם הריבית משום דנגד הריבית הוי ערב שלא בשעת מ"מ וצריך קנין. ועיי' ש"ך שם סי' ק"ע מבואר דצריך לשלם. דלא כהשעמ"ש. ופסק להלכה דנגד שווי החפץ משתעבד ולא יותר. ועיי' שו"ת גאוני בתראי סי' ד':

ס"ק ג'. וא"כ קודם שיבא השטר כו':

בתשו' חזה התנופה המובא בב"י מחו' א' משמע נמי כן. ולהש"ך לעיל סי' ל"ט ס"ק מ"ט דאף לאחר כתיבת השטר אם נתקלקל נמי מצי לחזור אפשר דהוי נמי כשעת מ"מ כדהכא:

סי' ק"ל. סעיף א'. א"ח לערב כלום:

הנתי' כתב בטעמו דהלוה י"ל דהמלוה לא היה מעיז לישבע בשקר. אין זה טעם מספיק לתוך זמנו דגובה שלא בשבועה והפוס' סתמו ועיי' ד"מ בשם הנמוק"י:

סמ"ע ס"ק ב' בהגה. על ראובן ושמעון כו' הנתי' הק' דשנים שערבו ופרע אחד גובה מחבירו חלקו ומחויב ראובן משדר"נ. וי"ל דבטעם הרמב"ם שפסק בשני ערבין שגובה מאיזה מהם שרוצה. כתבו הרא"ש והטור דהוי ע"ק זל"ז. והרשב"א כתב דערבים הם כמו משכון ובטחון ואין שיעבוד לחצאין כמבואר בסי' ע"ז. והנה לק' בסי' קל"ב סעיף ד' פסק המחבר דאם פרע אחד מהם כל החוב גובה מהב' חלקו. והמבי"ט כתב דזה דוקא לדעת הרמב"ן שאינו גובה אלא מחצה מאחד. ובש"ך השיגו וכתב דאפי' לדעת הרמב"ם פורע הב' חלקו. והקצוה"ח סי' ע"ד כתב דתליא בחילוק הטעמים דלטעם הרא"ש והטור דהוו ע"ק זל"ז וכמו בשנים שלוו ונעשו ע"ק ודאי גובה מחבירו חלקו ה"ה ה"נ. ולטעם הרשב"א כיון דאין להם שום השתתפות זל"ז בעניני הערבות אלא להלוה נעשו ערבים ומה שפרע בעד עצמו פרע. וא"כ להרשב"א לטעמו לק"מ. ובנד"ד בלא"ה א"י להוציא מראובן להרשב"א לשיטתיה. דבב"י סי' פ"ו מובא תשו' רשב"א להסתפק אי בעכו"ם שייך שבדר"נ ע"ש פת"ש ס"ק א' וא"כ א"י להוציא מספק דאולי אין שדר"נ בעכו"ם:

סי' קל"א. סעיף ד' בהגה. כי יש חולקין בזה:

הט"ז כתב דדעת ר"נ גאון מובא לעיל סי' קכ"ט סעיף י' בהגה חולק ע"ז. להבנת הב"י שם בדבריו דערב על גופו של לוה אין ענין לכאן. אלא להבנת הסמ"ע וש"ך שם דערב על ממון לכאורה נראה דחולק על הרמב"ן. אבל למש"כ הסמ"ע סוס"ק ז' לחלק י"ל דשם מיירי נמי בליכא טירחא. ולכאורה י"ל, דעיקר טעם הרמב"ן הוא דכיון דנכנס הערב לטובתו של הלוה יכול המלוה להאריך הזמן לטובתו של הלוה אם ידרוש הלוה. וכ"ז הוא רק עושה לטובת הלוה. אבל בלא גבה מהלוה לא מחמת טובתו אלא מחמת התרפות אין בכח המלוה לשעבד את הערב בע"כ. והמהרי"ו לא מיירי בהארכת הזמן אלא שנתעצל מלגבותו אף שלא היה לטובת הלוה. ובתומים הק' על פסק רמ"א וסמ"ע כמהרי"ו דהא דין זה נלמד מא"ל הלוה טול זוזך דפטור והמהרי"ו נמשך אחר דעת הא"ז דפטור בזה. אבל הרמ"א שמביא דעת החולקין לעיל סי' ק"כ סעי' ב' ובסי' ע"ד סתם דחייב ליתא לדינא דמהרי"ו. והנה על הסמ"ע ודאי לק"מ דהא הוא פירש בדעת הי"א שם דאף מפשיעה פטור. ועל הרמ"א ג"כ ל"ק דהא לפי' הסמ"ע שם קאי הרמ"א בסי' ע"ד אתוך זמנו דוקא. אך התומים שם לא ניחא ליה בחילוק הסמ"ע ואדרבה מכאן ראיה להבנת הסמ"ע בדברי מהרי"ו דהא המהרי"ו עצמו לא כתב מקור דינו והרמ"א בד"מ כתב בטעמו דדמי להך דסי' ק"כ ופסק הרמ"א כותיה. ומכבר הבאתי ראיה להמהרי"ו ממש"כ הנמוק"י פ' המקבל מובא בהג' רמ"א סי' קכ"ו סעי' ט' ואם נתרשל המקבל כו' עד שהעני כו' דפטור. שו"ר שהתומים שם העיר מכאן וחילק דערב הוי כהראהו בשל חבירו משא"כ התם דהשני חייב. ולמש"כ הסמ"ע דהרמב"ן איירי באינו רוצה לטרוח לק"מ משם דהסמ"ע שם כתב דמיירי כשהמעות מוכנים למלוה והכא בערב נמי כן. ולמש"כ הט"ז וכן הש"ך דהי"ח הוא מש"כ הטור ונראה כו' משמע דדוקא במתרה להדיא אבל בסתם לא יצא מהערבות וכן כתב בפת"ש בשם מהרש"ך. והמהרש"ק בהג' חכ"ש פירש דמש"כ הטור ונראה ר"ל דהערב אמר ללוה אני אפרע למלוה ואתה לי ולא יכול הלוה לומר כיון שהמלוה מרויח לי הזמן גם אתה תשאר לי ערב בע"כ. והוא כמ"ש הפת"ש מתשו' ב"א בדעת הרמב"ן. והפת"ש ס"ק ב' לא ראה דברי הנחלת שבעה סי' ח' אות ח' מש"כ בדברי הסמ"ע וגם הוא מפרש כהגר"א ע"ש וצ"ע על התכ"צ שנסתפק בריצוי אי מהני דאולי דוקא קנין. דהא מדברי הסמ"ע מוכח דלהחולקין בעינן דוקא קנין דמשום כן נהגו קנין ע"ש בנחל"ש:

סעיף ו'. ישראל שהיה בידו משכון כו':

הגר"א כתב דחייב מדינא דגרמי וכ"כ הב"ח ול"מ כן בלשון