בית יעקב (טבשונסקי) ז

סעי' כ"ב ואם הנותן עכו"ם כו' מה שהק' בתומים דהוי הפקעת הלואתו. אולי מיירי בגונא שאסור כגון במקח שכתב רש"ל דאסור מובא בש"ך לק' סי' שמ"ח ס"ק ג'. ועיי' תומים סי' קכ"ח ס"ק ב':

פת"ש ס"ק ב'. וכתב בס' שעמ"ש כו':

מדוע לא הביא דברי התומים והקצוה"ח כאן מזה. ובראיית התומים מב"מ ע"א עיי' חי' מקור מים חיים בגליון יור"ד רס"י קס"ט מש"כ בזה. והנה הקצוה"ח ס"ק ד' הכריח דלמ"ד דיכול למחול ע"כ ס"ל דסמכה דעתו ובזה דחה ראיית הרא"ש ע"ש. ותמוה דהא הרמב"ן דעתו ג"כ דיכול למחול משני שינויא אחריני בהא דקדושין מובא ברשב"א פ"ק דגיטין בסוגיין ואין הכרת:

סי' קכ"ז. סעי' ב':

בד"א כו':

בתוס' הקשו על רש"י מב"ב קמ"ט מובא בסמ"ע. ואולי י"ל דבש"ס קדושין משמע דרבא ל"ל לחלק בין היתה הורתו בקדושה לשלא בקדושה רק סתמא דש"ס אמר כן. דאל"כ רבא דאמר שם כותי את הגר כו' הול"ל ולחלק כחילוק הש"ס וע"כ דל"ל לחלק וס"ל דבכל גונא אין ר"ח נוחה הימנו. ולזה אמר בב"ב קא מגמרי כו' ולא רצה להחזיר. והנה בדרישה הק' על הטור שפסק כרש"י וע"כ מוכרחין אנו לחילוק הרא"ש והר"ן והו"ל לחלק דדוקא כשאב ואם שניהם גיורים. ובאמת אין הכרח לזה דהא י"ל כמ"ש הנמוק"י שם בשם י"מ דאם רוצה שיקוב הדין את ההר שומעין לו ועיי' תוס' ב"ב שם בשם ריב"ם. ובעיקר דברי הסמ"ע ס"ק ג'. עיי' פרמ"ג אור"ת סי' שכ"ט וברי"ט אלגזי פ"ח דבכורות ובחי' הגרע"א אור"ח סי' של"א ובחמדת שלמה חאהע"ז סי' ב' ג' ובהג' זר זהב לאו"ה דין פיקוח נפש מש"כ בזה. ומש"כ הסמ"ע ס"ק ד' וגר יורש כו' תמוה. ואולי ט"ס היא וצ"ל וגוי יורש כו':

סי' קכ"ח. ש"ך ס"ק ג' בא"ד. ומשמע ליה להירושלמי דמקריב משלו כו':

ותמה בתומים דלא מצינו בקינים פטור אחריות. והקצוה"ח תפסו ממשנה ערוכה פ"ז דשקלים ע"ש. ולענ"ד דשם מיירי במעות הקינים שנתנו בלשכה כמ"ש שם הרמב"ם בפירושו ועיי' רמב"ם פ"א ממחוסרי כפרה הל' י"ב ובלח"מ שם. משא"כ יחיד שמביא קן ונאבד או נפסל בזה לא היה תנאי ב"ד שיקריבו משל ציבור. אלא דצ"ע מטעם אתר דאיך מפרש הש"ך בהקריב משלו דהא כה"ג בבע"ח ליתנו לו ממש לית מאן דפליג דאסור וא"כ בקרבן בע"כ מזכה לו דהא בעינן משלו וכה"ג ודאי אסור. ואולי גם בבע"ת כה"ג במזכה לו ע"מ שלא ליהנות בהם הנאה אחרת אלא לפרוע לבע"ת נמי שרי דאין בהם הנאה כלום וה"נ בקרבן אף דזוכה לשעה אין בהם אלא הנאת קרבן:

סעיף ב'. מי שנתפס כו' א"ח חייב לשלם והוא מירושלמי ב"ק כריב"ל ואף דרב פליג כיון דר"י ס"ל כריב"ל כותיה פסקינן עיי' ב"י. והנה ז"ל הירושלמי אר"י והלא אמרו אין קרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה. קנס קנסוהו נטלוה מסיקין מן הגזלן מחמת הנגזל מהו דו יכיל מימר לו מ"מ הב לי דידי ומאן דבעי ייתי ויסיב מיני. ריב"ל אמר אין אד נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגולגולת. רב אמר יכול מימר לו את שרי עביטך מיני. והק' בנתי"ר שם דאיך אפשר לומר לריב"ל דאף אם נטלו מחמת הנגזל חייב להעמיד לו שדה הלא במתני' תנן אם מחמת הגזלן חייב מבואר להדיא דאם לא מחמת הגזלן פטור. ובירושלמי כתובות פי"ג הל' ב' מבואר כן להדיא דאיתא שם ריב"ל אמר אין לך אדם כו' רב אמר כל הנחפם על חבירו חייב ליתן לו. חייליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מציקין ולא שמע מה דאר"י קנס קנסו לגזלן. ועיי' ברא"ש שם סי' ח' מביא דברי הירושלמי וביאורו א"מ ע"ש. והנתי"ר נדחק בדברי הרא"ש ונ"ל בהקדם מש"כ הרשב"א דברי הירושלמי בגירסא אחרת וז"ל אלא כולה מתני' קנסא היא וכן אמרו בירושלמי קנס קנסו בגזלן דגרסי' התם אר"י והלא אין קרקע נגזלת ולמה חייב. קנס קנסו חכמים בגזלן דגרסי' ריב"ל אומר אין אדם נתפס כו' רב אמר דו יכול מימר כו'. עוד אמרו שם נטלוה מסיקין מן הגזלן מחמת הנגזל מהו יכול מימר הב לי דידי ומאן דבעי ייתו ויהב מיניה. הרי דפירושו להרשב"א כיון דמן הדין קרקע אינה נגזלת וברשותיה דמרא קאי א"כ אפי' מחמת הגזלן נמי אין אדם נתפס על חבירו ואף שאנסו קרקע שלו בשביל הגזלן אין על הגזלן חיוב מדינא ומייתי ראיה מריב"ל דס"ל כן דאין אדם נתפס על חבירו. וזהו נמי כונת הירושלמי כתובות מ"ש חיילא דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מציקין ר"ל וקאמר שם אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וע"כ משום דנתפס על חבירו חייב לשלם וע"כ חייב הגזלן דנתפס הנגזל עבורו ולא ס"ל מסקנת הירושלמי דקנסא הוא. וזהו נמי כונת הרא"ש כתובות שם בקצרה וע"כ פסק שם הרא"ש שפיר כריב"ל כיון דסתמא דירושלמי ב"ק מביא ממנו ראיה. ומה שהק' הירושלמי והלא אין קרקע נגזלת לכאורה למ"ש בירושלמי כלאים מובא בתוס' ב"ב מ"ג דיש יאוש לקרקע וביד המציקין הוי שינוי רשות. ולמ"ש הב"ש מובא בש"ך סי' רל"ו ס"ק ו' אפי' בע"כ הוי ש"ר. מיהו עיי' מה שכתבתי שם בזה וי"ל ועיי' ש"ך סי' שמ"ג ובנה"מ שם. ובשמ"ק בשם ר"י מיישב קושית הירושלמי דבנטלוה מסיקין שאין יכול ליכנס בה נגזלת דהוי כחפר בה בורות שיחין ומערות. והירושלמי דלא תירץ כן צ"ל דס"ל דלא גרע ממטבע ונפסל ותרומה ונטמאת דא"ל הש"ל וה"נ אין ההיזק ניכר בגוף השדה וע"כ דמשום קנס. ומה שלא קנסו להירושלמי גם בתרומה ונטמאת ומטבע שנפסל צ"ל כמ"ש בש"ס דילן קי"ז ע"א. והנה הנתי' כאן חידש דאם היו נכסי שמעון כו' מובא בפת"ש ס"ק ד'. ומש"כ בשם המע"ג דבאנס המלך גורנו הוא רק חיוב מד"ש יש לפקפק כמ"ש חותני זצ"ל דא"כ מאי פריך בגיטין מכאן על עבד שא"י לחירות. אולם בעיקר ראיית הנתי' מאנסו גורנו כתב חותני זצ"ל לדחות דשם במלך מיירי ובמלך קיי"ל דנתפס על חבירו. ולאחר זמן בא לידי שו"ת חסד לאברהם מהגר"א תאומים תלמיד מובהק להנתי' ובחלק חו"מ סי' כ"א מצאתי שנשאל על דברי הנתי' ועל עיקר דינו והחזיק דינו משני ראיות. הא' מהך גופא דנתפס על מס הקצוב למלך דצריך לשלם כמבואר כאן והוא משום דבר מתא אבר מתא מיעבט והואיל וכן הוא דינא דמלכותא שיכול לתפוס אצל אחד בעד חבירו ממילא חייב לחבירו לשלם. ובזה נדחה מש"כ חותני זצ"ל לדחות מהא דבית המלך דבית המלך ג"כ מהאי טעמא הוא. וראיה ב' מהא דתשו' הרא"ש המובא לק' בהג' רמ"א סי' קע"ו סעיף מ' רו"ש היה להם שותפות ביחד כו' ואמאי חייב ראובן לשלם נימא אין אדם נתפס על חבירו ואף דבמס חייב לשלם מ"מ היינו דוקא במס של שנה זו והרא"ש לא הזכיר מזה וע"כ משום דהיה בבית ראובן וכסבורין היו שהוא שלו חייב וכהנתי'. אמנם למש"כ הלחם רב דבשותפין ל"ש האי דינא דאין אדם נתפס על חבירו א"ש שם ואין ראיה ועיי' שו"ת חכ"צ סי' קל"ב. והנה המחנ"א הל' גביית חוב סי' ה' מביא תשו' מהרי"ט דכל שאנסוהו לפרוע חוב חבירו לא הוי פורע חוב חבירו שלא מדעתו וחייב והמחנ"א נוטה לזה. וראיותיו מתשו' הרא"ש בקל יש לדחות עפ"י מש"כ האחרונים בסי' ע"ז. ותמיהני שלא הזכיר מדברי הרמב"ם כאן וצ"ע. ובש"ך ס"ק ו' יש ט"ס וכצ"ל וכן פירש להדיא בתשו' שאר"י דברי תשו' מהרי"ק וכן הוא בגוף התשו'. ומש"כ בהגה אבל אם היה בידו כו' הק' בתומים מתוס' כתובות וב"ק דמשמע להדיא דאף בהיה בידו אמרי' כן. וי"ל דלא אמרי' כן אלא בהיה בידו משלו קודם פריעת בע"ח דאז אמרי' דלא היה דעתו לשם מצוה כיון דשלו בידו אבל במשיב אבידה ומציל חמורו דכשהלך להציל לא היה עוד משל חבירו כלום ומי יודע אם יציל בודאי אמרי' כשהלך להציל כונתו היה לשם מצוה:

ומש"כ בסמ"ע ס"ק ד' ועיי' בע"ש כו' ולקח השט"ח מיד הסוחר כו' הנה בבאה"ג העתיק וקנה השט"ח משמע דקנהו לגמרי ותמוה הוא קצת. ומדברי רש"ל בש"ך ס"ק ט"ו לא נראה כן דמשמע דהגבאי ממשכן מיד אף שלהמלך בעצמו היה מתפייס להרויח הזמן והוא קנה מהמלך בפרעו חוב הקהל. ומש"כ בש"ך סוס"ק ו'. וכ"מ נמי מחשו' רשב"א כו':

הנה כן מוכח נמי מתשו' רשב"א מובא בב"י סי' קס"ג דנאמני הקהל שפטרו חובות עכו"ם ע"ש וכן משמע נמי פשטיות לשון תשו' הרא"ש המובא בטור אהע"ז סי' קי"ח שהק' שם הפרישה והב"ש ת"ל משום פורע חוב של עכו"ם חייב לכל"ע ונדחקו לחלק. ויותר נכון שדעת הטור כדעת הפוס' שמביא הש"ך כאן. והנה ההפלאה