בית יעקב (טבשונסקי) נו

שו"ת עין יצחק חלק ב' שנשאל אי צריך ליתן לו דרך ישרה וקרובה או סגי אף בעקלתון ורחוקה והעלה בראיות דדוקא ישרה וקרובה:

סעיף י"א בהגה. וי"א דחיבור ביתידות כו'. עיי' סמ"ע ואולי כונת הרמ"א דהמחבר דהשמיט לגמרי דין דמחובר ביתדות משמע דמטעם ודאי ל"ק לכן הוסיף הרמ"א דמטעם ספק הוא ונ"מ לתפיסה וכ"כ הרמ"ה דאי ברשות הלוקח הוא קנה. ועיי' בשו"ת דב"מ ת"ה סי' קל"א שחידש דחילוק בין מחוברים בטיט ללא. הוא דוקא בכותל אבנים ולא בכותל בנין אבל ל"מ כן משו"ת ש"צ המובא בפ"ת כאן:

סעיף י"ב. אני נותן לך. ברמב"ם וטור איתא מוכר וכן בש"ס. ולכאורה בנותן י"ל בעין יפה נותן כמו במקדיש. אבל באמת ה"ה בנותן כמ"ש הרשב"א מובא בב"י אהע"ז סי' צ"ג ע"ש:

סעיף י"ג. ובית חתנות לבנו. ובש"ס מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלאו דרכא דחתנא למידר ביה תמוה. והנה הר"י בעליות בש"מ כתב דמיירי כגון שעושה אותו אצל ביתו שידור וישתמש תתנו בביתו אלא שיהא לו חדר מיוחד בבית חמיו ואותו חדר המיוחד נקרא בית חתנות ומתוך שמשתמש בבית חמיו די לו בחדר קטן. והנה אף שדבריו צ"ע שבגמ' לא מיירי בחתן בבית חמיו עכ"ז נראה דעתו להלכה דאם יש לתתן חדר מיוחד שרי לדור בבית חמיו ואין בו משום פריצותא וכן כתב הראב"ד פכ"א מא"ב הל' ט"ו. ומש"כ הה"מ שם דאין לזה הכרת בש"ס נראה דהרמב"ם הכריח כן מש"ס קדושין י"ב ע"ב ועל חתנא דדייר בי חמוה ולפרש"י דהטעם משום חשד חמותו הול"ל תמותו דהא לפרש"י אם אין לו תמות מותר וכן הק' שם בתוס' ר"י הזקן לפרש"י. וע"כ פירש הרמב"ם דהאיסור הוא משום פריצותא דתמוה ושפיר כתב הראב"ד לדידיה. ומש"כ הה"מ ואפשר שעל סמך סברא זו נהגו רבים כן צ"ע מ"ט לא הזכיר מסברת התוס' קדושין שם שכתבו שני טעמים. עוד י"ל שהעולם סומכים על המפ' המובא שם בתוס' ר"י הזקן דמפרשי בחתן מן הארוסין מיירי הדר בבית חמיו משום פריצותא והיינו פריצות עם ארוסתו והפוס' החמירו בזה:

סמ"ע ס"ק מ"ט. ול"י למה השמיטו בשו"ע. סמך על מש"פ בסי' תכ"ז לענין מעקה וביור"ד סי' רפ"ו במזוזה. ובלא"ה רבו החילוקים בזה בין הראשונים עיי' שמ"ק:

סי' רט"ו. סעיף א'. ובתים שיש בהם החול. מלשון הרמב"ם משמע להדיא דאינו מפרש כפי' ר"ח עיי' ב"י בשם רשב"ם אלא כהרמ"ה דכ"מ שהקרקע חול נקרא חולסית וכשנעשה בית הרי הוא להקר בו ולהניח בו אוכלין משקין ותשמישי החצר הם לפיכך נמכרות עמה ותמהני שהב"י לא העיר מזה וכתב פר"ת על פרשב"ם:

סמ"ע ס"ק כ"א. פירוש ואפי' כו'. כתב הרשב"ם אפי' כסף וזהב נמי. ולטעם הנמוק"י שכתב דאין דרך מוכר עיר לגור בעיר אחרת ליטול עמו מטלטלי מפני הוצאת הדרך אין זה שייך לומר אלא בחיטי ושערי ולא בכספא ודהבא. ואולי לכן השמיטו זה המחבר ורמ"א. אלא דטעם הנ"י א"מ דמאי אפי' בהמה ועבדים יותר משאר מטלטלין:

סעיף ה'. מכר את האבנים. בתוס' דתו פי' רמב"ם דמונחים עתה על העומרים דכיון דהעומרים גופה א"מ למה צריכין עליהו. והרמ"ה פירש דהאבנים היו מניחים על ענפי אילן שלא יהו משירין פירותיהם מפני הרוח. וסברת תוס' צ"ע דכי מפני שהעומרים גופה א"מ לא ליזדבני עי"ז האבנים המונחים עליהם דהא שייכים לקרקע דהא לפי' רשב"ם אף דלא מחתי מעולם עליהם מכורים כיון דהם בתוך השדה ונהי דסברי דבזה א"מ כיון דלא מחתי עליהם מעולם אבל במחתי עליהם פעם אחת ועתה הם בתוך השדה הוי מכירה והנחתם ע"ג העומרים לא גרע מאלו לא מנחי כלל אעומרים רק בתוך השדה. וצ"ע. ומש"כ בהגה אפי' העומדים על המיצר. עיי' ב"ת שתמה על השמטת הרי"ף ורמב"ם וכתב שאולי פירשו לענין גוף המיצר שהוא מה"ת ולא לענין הדקלים שבתוכו, הנה כן פירש הרמ"ה וכן פירש הרגמאה"ג ובודאי פירש הרמב"ם נמי כן:

סי' רט"ז. סמ"ע ס"ק ב'. גם י"ל דב"ד כו' המע"ה כו'. כן כתב הר"ן בש"מ והוכיח כן מהא דמודה ר"ע בזמן שא"ל חוץ מאלו שא"צ ליקח לו דרך ונימא לשופרא דשטרא אמר כן אלא כי אמרי' לשופרא דשטרא הוא ה"מ גבי לוקח לפי שהוא חושש לבי דינא דלא גמירי וכשיסתפקו בדבר יעמידו בחזקת מוכר. אבל מוכר שהוא מוחזק לא חייש לב"ד טועין כ"כ שיוציאו מחזקתו שלא כדין. ולמש"כ תוס' כאן דל"ש שופרא דשטרא אלא כשכותב בשטר אין ראיה משם. אלא דבאמת כתב הרשב"א שם דאין ליתן גבול למה שאמרו שופרא דשטרא הוא ובמקום שאמרו אמרו ובמקום שלא אמרו אין בידינו לדון בדמיונות. ועיי' רשב"ם ע' ע"א ד"ה, חוץ משמע קצת דלא כהר"ן וסמ"ע:

סעיף ג' בהגה. וכל אילן הנושא קב פירות כו'. וכתב הסמ"ע דקאי גם אדיעה הא' וכ"מ בטור. הנה הטור לא כתב כן אלא לפי' רשב"ם ול"י הייתי אומר דקאי רק על דיעה הב' שהוא דעת רשב"ם אבל הרמב"ם שהוא לשון המחבר שכתב אם דקל טוב ומשובח הוא ופירש הר"י מגש מובא בהה"מ דממין הטובים י"ל דלא תלי בטעין קב פירא אלא במין היותר משובח שבשדה. אבל הרשב"ם שכתב דל"ד טובים אלא בינונים דרצונו ליהנות מפירותיה לכך תלי לה בטעון קב פירא. ולהרמב"ם לא תליא משום דרצונו בפירותיה אלא כמ"ש הב"י בשם הר"ן דעבידי אינשי דשיירי דקל טוב לעצמו ועיי' שמ"ק:

סעיף ד' בהגה. מיהו אם כולם דקין כו'. ואם שייר אילני והיו בה דקלים שעולים להם בחבל ואילני שהעול כובשן חקר המלמ"ל בזה ודעתו דאילני שייר אף שהם קטנים. ול"ד לסעי' ו' שי"א דאילנות כאלו אין להם קרקע דלענין קרקע שאני ועיי' רש"י פסחים נ"ג ע"א ד"ה למו"מ והפוס' השמיטו:

סמ"ע ס"ק י"ח. בטור כתב כו' וא"כ ק"ק כו'. היה לו להק' על השמטת המחבר בעית הש"ס בארז. וע"כ כמ"ש הב"ח דדעת הרמב"ם שכתב דאפי' ג' אילנות קטנים קנה האילנות שביניהם מוכרת לשיטת התוס' ע"ב משום דארז אילן סרק ועומד לקוץ לא תשיב ולא היה צריך לכתוב עוד דין ארז. והמחבר כתב לשון הרמב"ם וא"כ אפי' גדולים שביניהם אילני סרק קנה וגם לזה השמיט ארז ולהטור צ"ל מה שהשמיט ארז אף שפסק כר"י דדוקא גדולים וע"כ משום דארז חשוב והו"ל לכתוב כן וכן הק' הב"ח. וע"כ צ"ל כמ"ש בדרישה דארז מיירי ג"כ בקטן אלא משום שהוא מין אתר קמיבעי ליה וזה נכלל במש"כ הטור וקונה כל אילנות קטנות שביניהם ר"ל אף ממין אחר וכן י"ל גם להרמב"ם [מש"כ בדרישה דלשון הברייתא סתם ואת האילנות שביניהם ור"ש לא פירש כלום. הוא פלא שהר"ש במקומו פירש דוקא קטנים] והנה בטור מביא ריכבא דדיקלא וכן ברא"ש והרמב"ם השמיטו והמחבר נמשך אחריו. ובנמק"י פירש דשייר לעצמו הריכבא. וצ"ל לקמן בארז דקאמר קנה וקנה ופרשב"ם דקנה האילן וע"כ קנה הקרקע ולהנמוק"י היה א"ל הספק בשייר הארז לנפשיה. צ"ל דמפרש כפשוטו דקנה הקרקע ולא משום האילנות. אבל הרמ"ה מפרש בלא שייר לנפשיה ואף דלענין כ"ד הוי ריכבא הפסק אבל הכא דהקרקע גופא מספק הוא ותליא בזה אי הריכבא הוי הפסק ל"ק:

סעיף י"ב. וכן אם שייר שני אילנות כו'. עיי' קצוה"ח דבשנים הוי ספק והמוכר מוחזק ובזה מחלק בין אילן אחד. והנה זה ודאי מש"כ באילן אחד דל"ק כ"כ הרמב"ם פ"ב דבכורים הל' י"ג והוא מירושלמי מובא בכ"מ וכן הוא להדיא בתוספתא פ"א דבכורים. אבל מש"כ הקצוה"ח מטעם מוחזק. הנה כבר חקרו אי האיסור נגרר אחר הממון וכ"מ שזכה בדין ע"י חזקת ממון מחזקת מ"ק או מוחזק אי מהני ליה לשויה ודאי אף לענין איסור שיהא שלו לגמרו א"ד כיון דחזקות כאלו אינם מבררות רק שא"א להוציא מיד המוחזק ומידי ספקא לא נפקא ועכ"פ הוי ספק איסור וא"כ הכא נמי נ"מ בטעם ר"ה לענין דהוי ודאי אף לענין איסור ומביא בכורים מהם ומאי פריך בש"ס פשיטא. ומוכרח דעת הקצוה"ח דמטעם חזקה הוי ודאי וכן הוא בקונטרס הספיקות כלל א' אות ח' ע"ש ועיי' רי"ט אלגזי בכורות פ"ב אות י"ז ובשו"ת תפארת יוסף חיור"ד סי' ל"ד בהגה שם ובפני אריה להג' מהר"ל