בית יעקב (טבשונסקי) נה

פרשה שנדר זה היה קודם ההבטחה וחד אמר שהנדר היה אחר ההבטחה. ובזה י"ל מה שהק' האחרונים על האגודה פ"ד דנדרים שכתב בשם י"מ הנודר אפי' בעת צרה הוי רשע. דקשה מנדר יעקב דאמרו רז"ל ע"ז דמצוה לנדור בעת צרה ועיי' הג' ברכי יוסף יור"ד סי' ר"ג. דהנה הישועי"ק אור"ח סי' תקס"ב ביאר מחלוקת שבמ"ר הנ"ל דלמ"ד דהנדר הוי אחר ההבטחה לא הוי בעת צרה שהרי כבר הבטיחו ה' וא"כ הנדר הוי אסמכתא ומותר לנדור בכזה שאף אם לא יקיימו לא יהיה עליו חטא משא"כ אי נימא דהנדר הוי קודם ההבטחה לא הוי אסמכתא וא"כ כשלא קיימו עובר עליו ואינו רשאי לידור וע"כ אמרו דבעת צרה מותר. וא"כ לק"מ מנדר יעקב למ"ד דהוי אחר ההבטחה דבכה"ג באסמכתא מותר לנדור. וחותני זצ"ל תירץ למש"כ הריב"ש מובא בקצוה"ח לק' סי' רע"ח דקודם מ"ת קונה דשלבל"ע ואין ראיה מיעקב. והסבר דברי הריב"ש ראיתי בשומ"ש מ"ק ח"ב דקנין סיטומתא מהני אף לדשלבל"ע ורק קנין תורה ל"מ דשלבל"ע וקודם מ"ת היה רק מנהג סוחרים ושפיר מהני עוד י"ל עפ"י מש"כ הרמב"ן בס' המצות דלב"נ נאמרו המצות בכללם ולישראל נאמרו בפרטות ודשלבל"ע הוא פרט בדיני הקנינים דל"מ ולא נאמר לב"נ. וראיתי מובא מספרי חוקי הרומיים דאצלם קנין חל על דשלבל"ע וא"ש יותר דלדידן ניתנה תורה ונתחדשו קנינים. ועוד י"ל הראיה מיעקב עפ"י מש"כ הג"מ בהגה לעיל סי' ר"ט סעי' ח' דאם רוצה לקנות מקני ג"כ ועיי' בילקוט שהיה כעין תנאי ובח"ס סי' ק"י הק' דילמא הענישו ה' על נדרו והאבן הזאת כו' דהוי בידו. ואם כי מפשטיות הכתובים משמע כן אבל במ"ת מבואר דהענישו בדינה על עיכוב מעשרותיו. והרשב"א בחי' נדרים ט' כתב דנדר יעקב לא הוי נדר ממש אלא דרך נדבה והודאה וא"ש יותר. אבל דברי הרשב"א צע"ג דל"מ כן. ומש"כ הקצוה"ח להק' להרא"ש ממתני' דפאה. י"ל דהרא"ש יפרש כהריטב"א דלר"א בתרויהו פליגי בעשיר לעני ובעני לעני ולכך נקט יתננה לעני משום חלוקא דעשיר לעני. ומש"כ הש"ך כאן ונ"מ שאם נשאל על נדרו אף שגם בהקדש מהני שאלה נ"מ לענין פתח דבעינן בהקדש ואינו ניתר בשאלה עיי' תשו' רע"א סי' קמ"ד. ואולי ס"ל להש"ך דבקרקע הואיל דלא מחוסר גוביינא כל היכא דאיתא ברשות הקדש קיימא והוי כאילו בא ליד גזבר דל"מ שאלה וכמ"ש בשו"ת אוריין תליתאי סי' קנ"ז. ולכאורה נ"מ בפשיטות דעדיין אין בו מעילה כ"ז שלא הקדיש. גם נ"מ לענין בע"ח עיי' סוס"י קי"ז. והנה בשו"ת צמח מנחם סי' י"ב הק' על הרמב"ם מעירכין כ' דפריך והא אין אדם מקדיש דשלבל"ע כו' הא מני ר"מ כו' ולהרמב"ם הא י"ל דאתיא ככו"ע והוא חייב מטעם נדר. וזה לק"מ דמ"מ איך קתני וחייב באחריות דמיו כיון דלא חל עדיין ההקדש רק שמחויב להקדיש מחמת הנדר א"כ כשנאבדו דמיו קודם שהקדיש והוא לא נדר רק אותו דמיו של אותו השור אמאי חייב באחריות. אלא דיקשה להרמב"ם משם גבי בית דמוקי נמי שאמר כשיבואו דמיו יקדשו וקפריך נמי והא אין אדם מקדיש דשלבל"ע. ומזה קשה באמת להרמב"ם דמאי פריך כיון דמחויב מטעם נדר משו"ה קתני שפיר מעלה שכר להקדש. וחותני זצ"ל תירץ דהקושיא היא מדקתני הדר בו מעלה שכר להקדש וכיון דא"א מקדיש דשלבל"ע רק שמחויב מטעם נדר מ"מ השוכר צריך לשלם להמשכיר והוא מחויב לשלם אח"כ להקדש מחמת הנדר ומדקתני הדר בו מעלה שכר להקדש משמע דהבית הוא של הקדש ופריך שפיר והנה ראיתי ביד מלאכי בחידושי דינים דבכתיבה לא אמרי' אמרל"ג כמסירה להדיוט דהתורה אמרה ככל היוצא מפיו יעשה ומובא גם בנחלת שבעה סי' פ"א וכתב דהמוחזק יכול לומר קי"ל אף שיש לפקפק עליו. ולטעמו לא ירדתי דהא בכל התורה כתיבה כדיבור ותשו' מהר"ם גלאנטי אין בידי. ואולי כונתו למש"כ המבי"ט סי' צ"ט דאף דאמל"ג כמסירתו להדיוט מ"מ באמירה שכתב להקדש גלי דעתו שרוצה שיקנה ההקדש בכתיבה דוקא וצ"ע. ובזה ראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' פ"ז שחידש דבנדר אין אחד יכול לפטור לחבירו ועפי"ז כתב לתרץ סברת הפוס' דנודר ומת אין בניו צריכים לקיימו מטעם דשיעבוד נכסים הוא מטעם ערבות ול"ש ערבות אלא היכא דאם הערב ישלם בעד הלוה יפטר הלוה וכן נכסיו של אדם ערבין שיוכל המלוה לגבות מהם וחל עליהם חיוב מה"ת בתורת ערבות אבל דבר שהוא מתחייב והוא צריך לשלם בעצמו ואין אדם אחר יכול לפוטרו מן החוב אם ישלם ל"ש בזה ערבות וא"כ אין כאן שיעבוד נכסים להכי בנודר ליתן לעני שאין אחר יכול לפוטרו מחיוב זה וחל החיוב על עצמו של נודר לקיים נדרו לא חל תורת ערבות על הנכסים. וכתב עוד לחדש דהא דאם מביא עולה לשלמים חטאת ואשם מנכסיו על חבירו בקרבנות שחייבתו תורה מיירי ולא בקרבנות שנדר. והוא תמוה מאוד דא"כ ל"ל לאיפלוגי במתני' ערכין כ' בין ערכין לנדרים באומר דמי עלי ליפלוג מיניה ובו באומר ערכי רק אמר לשון אתן, ועוד מפורש ברש"י זבחים ו' ע"א ד"ה המקדיש דאף בנדר יכול להקריב עבור חבירו. והרמב"ם פ"א מתמורה מפרש לה בקרבן נזיר אבל מרש"י מוכח ההיפוך. וכ"מ מסתימת לשון הרמב"ם פ"א ממחוס"כ דקחשיב תחילה כל הקרבנות נדר ונדבה ופסק דהכל צריכין דעת ולא מפליג וכן סתימת הש"ס נדרים ל"ה הכל צריכין דעת ולא מפליג. והנה בחי' רע"א יור"ד סי' ר"ד השיג על הש"ך שם שכתב בשם הב"ח באחד שנדר לתת מעשר מן הריוח הבא מחובו ואח"כ מטה ידו ונתחרט נראה שיכול לחזור משום דהריוח לא בא לעולם. דהא מבואר כאן דבאתננו לכו"ע חייב לקיים דבריו מטעם נדר וא"כ הכא דנדר ליתן מן הריוח א"י לחזור. ותמוה שלא ראה בט"ז שם סי' רט"ו ס"ק ד' שהביא תשו' זאת והשיג עליה מטעם זה ועיי' ש"ך שם סי' רנ"ח ס"ק ט"ו שלא כתב כן וצ"ע. שוב לאח"ז ראיתי בפרשת דרכים דרוש ג' מחלוקת בעונש יעקב אם על והאבן הזאת אם על עיכוב המעשרות וע"ש מש"כ בדין ב"נ אי מוזהר על בל יחל וי"ל לנד"ד:

סי' רי"ג. סמ"ע ס"ק א'. ובפרישה כתבתי כו'. שם מבואר כונתו דאל"כ למה תלה הפירות בכורת ובשובך הרי לא מהן יוצאים והול"ל פירות יונים או פירות דבורים וכן הוא כונתו כאן. ותמוה מה שהק' הט"ז עליו מפרשב"ם דמשמעו שהבין כונתו לחלק בין אמר שיולדו או לא וליתא כמש"כ. ומש"כ הט"ז ליישב בתירוץ הב' כ"כ הרמ"ה בפרושו. והנמוק"י מפרש בפשוט דאיירי באינם רוצים בחזרת המקח. ומש"כ הב"ח לפרש עפ"י התוספתא המובא ברא"ש ומיירי במכר לו כל פירות השובך והכוורת. א"כ קשה מ"ש המחבר לק' סי' ר"כ סעי' י"ח י"א כו' כיון דדעת הרמב"ם והרא"ש הוא. וצ"ל דלטעמו אזיל דכאן בב"י לא ניח"ל לפרש כן:

סעיף ב'. לא קנה אותם כו'. וכתב המעיי"ח ב"מ ק"ב אע"ג דחצר דגניבה קני אף דהוי באיסורא י"ל דשם רוצה ליטול של חבירו בע"כ קאי ברשותו אבל זה מסתמא לא ניח"ל דליקני. ומשמע דמדעתו קנה ליה חצירו. אבל הריטב"א שם ר"ל כן ומסיק דאף מדעתו אינו קונה כיון דהוא איסור ובגניבה הוא גזה"כ. ואולי יש לכוין בזה לשון הרמב"ם פי"ג מהל' שחיטה הל' י"ח וז"ל ולא קנה לו חצירו כשם שאינו יכול לזכות בהם לאחרים כך לא תזכה לו חצירו בהן. ועמדו הכ"מ והלח"מ מאי לאחרים דקאמר. וי"ל להורות כשם שלאחרים ל"מ אף בדעתו כך חצירו לא זכי ליה אף מדעתו ועיי' נו"ב חאעה"ז סי' פ"ב:

סי' רי"ד. סעיף א' בהגה. אפי' אינו פתוח לתוכו. צע"ג דבטור כתב אפי' פחוחים למקום ומשמע דאינו פתוח כלל לא וכ"כ הב"ח ומש"כ לדייק כן ממ"ש הרמ"ה בעלייה כן לפנינו ביד רמה כתב כן בפירוש לענין יציע. ומש"כ המחבר וכן העלייה כו'. הוא כר"י עיי' באה"ג. והנה הרי"ף ורא"ש כתבו דסוגיין כותיה אזלה וכתב פ"ח ברא"ש משום דתני' ר"י ודחו דל"מ כן. אבל ביד רמה מפרש להדיא כן דש"מ דהני יציעין אחורי קירות הבית מבחוץ הוא דעבידן. וצ"ע דלפי"ז הוא רק לפירוש הרי"ף ורא"ש. אבל לרשב"ם דאידי ואידי אחורי הבית הם אין ראיה. ומש"כ בהגה אבל מי שהודה כו' כתב בערוך השולחן דבהודאה בשטר אף שמודה שכבר מכר או נתן מ"מ כיון שכותב עתה שטר הודאה צריך לפרוט. וליתא דהא הכא מיירי בכותב שטר:

סעיף ב'. וצריך המוכר כו'. וכתב הג' רש"ש דדוקא דרך רחב אין לו אבל שביל קצר יש לו ולפי"ז גם באחין שחלקו נמי י"ל כן וצ"ע. ומש"כ וכן המוכר כו' כו' עיי'