בית יעקב (טבשונסקי) נז

מפלאצק בחי' סוכה ט' ע"א ובחי' ח"ס לפ' לולב הגזול ל"א ע"ב ד"ה ובמק"א. ותמוהים לי בזה דברי רבינו הכ"מ בפ"ב מבכורים הל' י"ג שתמה על השמטת רבינו דין הקונה שני אילנות דמביא ואינו קורא ונדחק בזה. והוא פלא דהא בפ"ד הל' ד' כתב רבינו דין זה ע"ש וצע"ג. ועיי' בפי' משנה ראשונה במשניות החדשים פ"א דבכורים משנה ו' מש"כ בזה:

ועיי' דברי חיים להג' מהרי"א אויערבאך חי' חמץ ומצה סי' ב' מש"כ בזה:

סעיף י"ג. וזה החזיק בקרקע. עיי' קצוה"ח מש"כ לישב קושית התוס'. ודבריו צל"ע דהא כשהחזיק בקרקע השייך לו קנה גם הקרקע שתחת האילן דסדנא דארעא חד הוא ול"מ חזקה אלא בתוך שדה הנשכרת. ועוד לפמש"כ בפת"ש לק' סי' שט"ו הבנת האחרונים בדעת התוס' יבמות צ"ג דכה"ג קונה בחזקה א"כ להתוס' לשיטתם ל"ל כן:

סי' רי"ז. סעיף א'. לאגפיה. עיי' ב"ח שהק' לפרשב"ם וכן פירש הנמוק"י. ובאמת העירו התוס' ד"ה ואמה בזה. אלא במה שכתבו מרש"י ב"מ ל"י דרש"י כתב כן לדינא דקיי"ל כר"נ בדינא והיכא מוכח דשם אסור אף לנוטען. ועוד דכותל הבור אינו אלא ג' טפחים כדלעיל סי' קנ"ה. אלא שלפי"ז באמה בית הקילון יהא אסור וליתא. וצ"ע על הב"ח דבלא פירש בור וכותליה אין לו כחלים כלק' סעי' ה' והכא בלא פירש כתלים ויש לו אגפים ועיי' כ"מ ובפי' רגמה"ג על הגליון:

סעיף ב'. בעל השדה נוטעם. היינו נטיעות קטנות דבאילן גדול הא מרחיקין אילן מן הבור כ"ה אמה:

סעיף ד'. ב' אמות ומחצה. כאחרים. והנה בפאה פ"ב מ"א איתא דרך היחיד ופירשו הרמב"ם והר"ש והרע"ב ד' אמות. והק' שם בהג' מלא הרועים דהא כאן מבואר להדיא דהוא רק ב' אמות וחצי. ועל הר"ש קשה ביותר שכתב שם כמ"ש בפ' המוכר פירות והא כאן להדיא איפכא. והגר"א בשנ"א שם פירש כמו כאן וכתב דאין לפרש ד' אמות דהא כאן מבואר כן. ועל הרמב"ם קשה דלענין פאה פסק ד' אמות וכאן פסק כאחרים. והנ"ל די"ל כמ"ש הר"י בשמ"ק לחלק דמתני' דתני ד' אמות מיירי בדרך היחיד ההולכת לרה"ר דקביע תשמישתא וכאן מיירי בדרך ההולכת לשדותיו. ותמיה לי על הגר"א דהא גם רש"י ב"ק ס"א פירש כן וגם הרשב"ם לעיל נ"ה ע"א פירש כן. שו"ר בהג' הב"ח שעמד בזה. והנה הרמ"א שכתב בשם הר"י מגש דבסיימי מחיצות בעי טפי לא ביאר כמה טפי ובהג' אלפס פירש דהיינו ד' אמות כתנא דמתני' ולא פליגי. ולפי"ז היה אפשר ג"כ להשוות פסקי הרמב"ם. אבל דחוק לומר דמיירי דוקא בסיימי מחיצות. והנה ברמב"ם פכ"א ממכירה הל' י' כתב דרך המלך ודרך הקבר אין לו שיעור ונ"ל שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע. וכתב בהשגות ואני אומר שנוטל ממנו המלך כל מה שיצטרך לו. ולא ירדתי לסוף דעת הראב"ד דהא להרמב"ם א"א לפרש דרך המלך לענין קנין וחזקה דהא כתב בפ"ח ממלכים הל' ג' דדוקא בעת מלחמה מיירי ועיי' לח"מ שם והכא אנו מוכרחין לפרש כן דקאמר דרך המלך א"ל שיעור משום דמלך פורץ גדר כו' והא דמלך פורץ גדר להרמב"ם מיירי דוקא בעת מלחמה וע"כ דמש"כ הרמב"ם ונ"ל כו' קאי רק על דרך הקבר. והרשב"ם שפירש גבי קבר בדרך מכירה וגבי מלך לא הזכיר מכירה משמע שדעתו ג"כ כדעת הרמב"ם בדרך המלך ול"מ לפרשה בדרך מכירה או כדעת רש"י דבכל עת שרי לעשות לו דרך כרצונו וכן דעת הרמ"ה. וזה שלא כדעת המ"מ שמשוה דעת הרשב"ם לדעת הראב"ד. ומהרמ"ה משמע דלא כרשב"ם שכתב דלא דמי לגמרי פריצת דרך המת לדרך המלך והרמ"ה משוי להו:

סעיף ו'. המוכר כו'. והיינו כת"ק שם. וביור"ד סי' שס"ב סעי' ג' איתא אין קוברין כו' מפסיק ביניהם ולא נתן שיעור. והיינו כר"ש במתני' הכל לפי הסלע וכ"כ שם הגר"א וע"ש בחי' רע"א דכן דעת הרמב"ן והרשב"א ועיי' שו"ת חכ"צ סי' קמ"ט מש"כ בזה. ומש"כ המחבר שמנה קברים. למה דוקא שמנה ולא פחות ויתר עיי' בזה ברש"א חא"ג עירובין נ"ג ע"א:

סעיף ז'. מקום מעמדו. בש"ס ת"ר אין פוחתין כו' א"ל א"כ אף בשבת מותר מזה הוכיח הנמוק"י שאין בשינוי מקום האבל בבה"כ משום אבילות בפרהסיא והב"י יור"ד סי' שצ"ג דתה ראיתו וע"כ לא פסק כן בשו"ע. ובהג' רמ"א מביא גם דעת הנמוק"י. וראיתי בס' חדרי דעה שהביא ראיה מש"ס מוע"ק כ"ב ע"ב ומשנים את מקומם כו' וקורין שבעה כו' וע"כ מדקורין ז' מיירי בשבת וכ"כ שם הרא"ש ור"ן הרי דאף בשבת נוהג שנוי מקום. אבל אין ראיה מחכם לשאר אבילות דהא בש"ס ליתא רק שנוי מהיושבים בצפון לדרום וצ"ל מדוע לא הזכיר מזרח ומערב וע"כ כמ"ש הב"ח שהוא לעוררם שנסתמו מעיני החכמה שבאה מדרום. ובזה א"ש דחקרו בשיעור ההרחקה כמה הוא החוו"ד כתב ד' אמות ויש שהשיג עליו עיי' פת"ש שם ולא העירו מש"ס הנ"ל דבעינן מכותל לכותל. וע"כ כמש"כ דהרחקת חכם לאו משום אבילות הוא לא ילפי' אדעלמא. והנה הסמ"ע פירש דלא הוי ביטול מקח בכולו אלא במקום הקבר בלבד. ומה שציין הגר"א ע"ז רשב"ם צל"ע דמרשב"ם ל"מ מידי די"ל דס"ל ב"מ בכולו. ונ"ל דתליא במש"כ תוס' בכורות להק' דהא לא גרע מאומר אל תספדוני דשומעין לו ותירצו דהוי מחמת אונס [עיי' גליון רש"א יור"ד סי' שס"ו] והש"ך יור"ד סי' שס"ו מביא מהרמב"ן לתרץ דהתם לדידיה והכא כל המשפחה נספדים כאן. דלתירוץ הרמב"ן משמע דכל המכירה בטילה אף מקום ההספד והמעמד ולהתוס' משמע דרק מקום הקבר בטל אינך לא. וראיתי למי שהקשה מש"ס סוטה י"ג ע"א א"ל זבינתיה כו'. וי"ל לפמש"כ בשו"ת דב"מ שאם כבר קבר הלוקח שם אחד ממשפחתו כבר החזיק ולא יוכלו לחזור דכיון שא"א להוציאו א"כ תו הו"ל פנ"מ ללוקח. והכא כבר קבר יעקב את לאה. ואח"כ מצאתי בנמוקי הרמב"ן עה"ת שכתב כן. ועוד י"ל דשאני במכר לאחד מבני המשפחה דלא הוי פגם משפחה. ובלא"ה לא היה מקום אלא ליחיד:

סי' רי"ח. סעיף א' בהגה. ורחבן ד'. עיי' ב"י מה שהק' על הה"מ ועיי' דרישה. לפנינו מובא בשמ"ק לשון הרשב"א ונראה שט"ס בדברי המ"מ דמש"כ בסוף לשונו כדברי רשב"ם ז"ל צ"ל אחרי תיבות שהוא נמדד וכן הוא ברשב"א שם, ומש"כ ומ"מ כו' זה קאי אפחות מי' דנמדדין עמה דאם יש ד' אמות אין נמדדין. והמראה"פ בירושלמי מגיה שם תחת ד' אמות ד' טפחים עפ"י דברי הה"מ וא"צ לזה כמש"כ וא"ש:

סעיף ח' בהגה. וי"א דוקא כו' ודוקא כו'. עיי' סמ"ע שתמה על הע"ש שהשמיט הגה זאת. והנה מצאתי במקור הדין בדברי רמ"ה שם מבואר באופן אחר ואין ענין למש"כ בהגה ותוכן דבריו דלא מתוקמא מתני' דקתני פיחת כ"ש ינכה הותיר כ"ש יחזיר אלא בא"ל שיש לו במקום פלוני ואע"ג דאית לו ב"כ מצומצם במקום אחר א"נ דא"ל ב"כ סתמא ולא א"ל שיש לי א"נ דא"ל שיש לי ולית ליה אלא חסר או יתר. אבל היכא דא"ל ב"כ עפר סתמא א"נ ב"כ עפר שיש לי ואידי ואידי דא"ל מדה בחבל ואית ליה תרי חד חסר או יתר וחד מצומצם לאו כל כמיניה למיתב ליה חסר או יתר כיון דא"ל מדה בחבל הוי קפידא ונהי דהיכא דלית ליה אלא חסר או יחר ההוא דאית ליה הוא דזבין ליה ולא הוי מק"ט אבל באית ליה אינו יכול למדחייה לחסר או יתר. אבל בא"ל הן חסר הן יתר יכול למדחייה לכה"ג לחסר ויתר ויד מוכר על העליונה. מבואר מזה דאין ענין כלל למש"כ בהגה. ובזה מבואר דגם מש"כ הסמ"ע ס"ק ל"ב אף שא"ל הן חסר הן יחר כו' דליתא כמ"ש הרמ"ה ואולי זה טעם הע"ש ודברי הרמ"א צע"ג. ומה שהשמיט הע"ש דברי הרא"ה דדוקא שעדיין נקרא ב"כ י"ל שזה נכלל בדברי המחבר שכתב לשון המשנה יעשה חשבון ולא אמר יחזיר ומזה דייק הנמוק"י דאשמעי' דלא הוי בטול מקח כיון דאכתי שם כור עליה והוא כדברי הרא"ה כמ"ש התוי"ט במשנה שם:

ש"ך ס"ק ב'. שהרי במשנה כו'. אף דאינו מבואר כן להדיא במשנה. אבל ביד רמה כתב דקאי אדלעיל במתני' הקודם ובא"ל ב"כ עפר אני מוכר לך. ומה שהשיגו מפי' המשנה עיי' דרישה שעמד בעצמו מזה:

סעיף י"ז. לפיכך צריך המוכר כו', לדברי התוס' דף ז' מיירי דוקא בידוע לו. וקשה לפי"ז בש"ס