בית יעקב (טבשונסקי) נ

שחזר המוכר בעוד שהיו המעות קיימים ותמיהני עליו דבאמת כבר עמדו בזה הראשונים בש"מ ותירצו חרוצים אחרים ומשמע דלא ס"ל להלכה כדעתו ועיי' מעיי"ח שחילק דבנפסד המקח הרי אינו מעמיד לו מקחו משא"כ כאן שהמקח בעין והאונס בדמי מקח ובכה"ג מקבל מש"פ ועיי' שומ"ש מהדורא חנינא ח"ד סוס"י ק"י מש"כ בדברי התרומת הכרי. והנה הש"ך בשם הב"ח נוטה לדיעה הא' ועיי' בהגר"א ובשו"ת בשמים ראש סי' ש"י מובא תשו' רבינו שמחה כהרא"ש והרז"ה ויש לחזק בזה דעת הב"ח. אולם כתב שם דמ"מ בדבר מועט דאייקר פחות משתות נכון להניחו. ובהג' כסא דהרסנא שם הוכיח דגם דעת רש"י ותוס' כן דלא כמ"ש הפוסקים בדעתם:

סי' ר"ה. סעיף א'. ואמר לב' עדים כו'. בריב"ש סי' רל"ב מבואר דאפי' לב' עדים זה שלא בפני זה ג"כ מהני ועיי' אהע"ז סי' קל"ד ובשו"ת בר"י חאהע"ז סי' נ"ז נ"ח מש"כ בזה. ואם מהני תלוהו וזבין בעד חובו עיי' שעמ"ש סי' ק"ג ובשו"ת בא"י חאהע"ז סי' י'. ומש"כ הסמ"ע ס"ק ה' פי' זקף כו' הק' בשו"ת בר"י מהא דחצי עבד וחצי ב"ח שכופין רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו אף דתלוהו ויהיב הוא וע"כ דהוי זביני כיון דכותב לו שט"ח. וליתא דהתם הפקיעו ב"ד שיעבודו מעליו בתורת הפקר ב"ד כדי שלא יעבור אלאו בכל שעה ועיי' פנ"י שם. ומש"כ הפת"ש ס"ק ג' בשם החוו"י דהרי קיי"ל תליוהו וזבין כו'. לפי"ז משמע דבאנסוהו לקנות לא מצי האנס לחזור וכמ"ש הנתי' סוס"י זה ועיי' שומ"ש מ"ת חלק ב' סי' פ"א פילפל בזה ולא הביא דברי האחרונים בזה:

סעיף ב'. אבל במתנה כו', הרשב"א הק' מהא דסיקריקין בגזירה הראשונה דתליוהו ויהיב הוא מובא בב"י וע"ש שנדחק לתרץ ובשו"ת אגודת אזוב חלק אהע"ז סי' י"ז כתב לתרץ דלאו משום תליוהו ויהיב הוא אלא מטעם יאוש בעלים נגעו בה ולמש"כ התוס' ורא"ש שם מ"ד דיש יאוש וש"ר בקרקע והואיל והופקרו להריגה יתיאשו והו"ל יאוש ביד הסיקריקון וש"ר ביד הלוקח ואפי' להרשב"ם וש"פ דס"ל דאין יאוש וש"ר בקרקע הא כתב הש"ך סי' שס"ג דיאוש שע"י כיבוש מלחמה כו"ע מודי והכא דהוי הרוגי מלחמה יש יאוש. והנה צדקו דבריהם דלא רצו לומר כן דלשון הש"ס הוא גמרי ומקני משמעו מטעם קנין וכפרש"י דתליוהו ויהיב הוא ולא מטעם יאוש. והנה הרשב"א כתב שם ומהרוגי מלחמה והילך דלא גמרי ומקני יש בהן דין סיקריקון וכיון דחזו שעדיין נוטלים השדות ואין מי שפודה אותם שהרי הבעלים חוזרים ונוטלים מהם כדי שלא תהא הארץ נחלטת ביד העכו"ם התקינו שיתנו לבעלים רביע. וחמה הש"ק בירושלמי דמשמע מדבריו דדוקא בא"י שייכא תקנה זאת ולא בחו"ל והפוס' לא חלקו. ופשוט דכונת הרשב"א שדה ישראל ואף בחו"ל:

סמ"ע ס"ק י'. והא דכתב הטור והמחבר כו'. אולי י"ל עפ"י דעת הר"י מגש מובא בשו"ת שמ"ק ב"מ ק"ת דאחריות דנפשיה לא הוי כמכר. שוב לאח"ז ראיתי שהמגיה בבהגר"א העיר מזה עיי' לק' בבהגר"א סי' שע"ד:

סעיף ד'. וה"מ בשאינו כופהו. מהרשב"ם משמע אף במעט ואין בו שיעור אונאה. ומהריטב"א משמע דוקא הרבה וצ"ע על הב"י שהרכיב שני הדיעות יחד, והם רחוקים זמ"ז. ועיי' רדב"ז חלק א' סי' נ"ה העלה דאעפ"כ אם קנה ממנו בשעת היוקר כפי מה ששוה בשעת הזול גמר ומכר כיון שזהו דמי הקרקע ולזה מדייק הרמב"ם ולקח דמי המקח ולא כתב ולקח הדמים משמע שלקח מה ששוה המקח:

סעיף ה'. יצטרף עדותכם כו'. עיי' קצוה"ח שהק' מטעם חצי דבר. וי"ל עפ"י מש"כ בשמ"ק ב"ק ע' לחלק בין שתי שערות לחזקה. דבשתי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרי' ביה חצי דבר. אבל בחזקה שאינה אלא לראיה ואינה גוף הקניה לא אמרינן ביה חצי דבר. והסבר הדבר נראה דחזקה עצמה אינה כלום וראיה דחזקה שאין עמה טענה לא הוי חזקה. ולא הוי רק בירור מדלא מיחה מסתמא מכר. וכיון דיש לנו בירור מהני ג' כיתי עדות הוי בירור. וא"כ ה"נ באונס דהא המחאה והמודעה עצמם אינם מבטלים המכירה ורק האונס מבטלה והמודעה לא הוי רק בירור שלא מכר מדעתו דבלא"ה אין מאמינים לו שלא מכר מדעתו. וכיון שמשני העדות יש לנו הוכחה דלא מכר מדעתו שפיר דמי:

סעיף י"ב. אבל לא אנסוהו למכור כו'. לא הוי אונסא כו' בטור סי' קנ"א כתב כן וכתב שם הב"י דלא ידע מקורו. ויש לזה מקור נאמן דכן כתב הר"י מגש מובא בש"מ ב"ב בסוגיין. ומש"כ בהגה וכ"ז מיירי כו'. ז"ל הב"י כתב בעל העיטור דוקא אנסוהו למכור גמר ומקני אבל אונסא לקנות לא אמרי' אגב אונסא גמר וקני כדאמרי' מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ותמוה מאוד דמאי ראיה משם דמשם אין ראיה אלא באנסוהו ליתן דלא יהיב זוזי דלא גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות דמקבל שדה במחיר מעותיו מנ"ל וכן הק' בשו"ת אגודת אזוב סי' הנ"ל. ואולי כונתו עפ"י מש"כ הנתי' כאן דאנסוהו למכור מהני רק בתורת דמים דהוי חיוב אבל לא היכא דבעי המוכר לקנות כגון בתורת חליפין. ובזה א"ש לשון הש"ס מודה שמואל היכי דקיהיב זוזי ול"ק היכי דקיהיב שוויו אלא ל"ד זוזא קאמר אלא בתורת דמים דהוי חיוב ואף חפץ בנותנו בתורת דמים מקני דהוי חיוב ותורת חליפין גם מעות לא מהני. וז"ש הבעל העיטור כדאמרי' בש"ס כו' אלמא דוקא בתורת דמים מהני ולא היכא דבעי למיקני דהיינו בתורת חליפין משום דאנסוהו לקנות ל"מ וגם הוא ל"ק כמ"ש בנתי'. ובזה י"ל בההיא דפ' הכונס בעדשים דפלישתים ששלחו לו אעפ"י שגזילה משלם כו'. דלכאורה הא תלוהו וזבין הוא ויכול ליקחם בע"כ [אם לא דהלאו מ"מ עבר כמ"ש הרמב"ם] וי"ל לדעת המפ' דהבעלים לא היו כאן ולהנתי' פשוט כיון דיחד להו הגרונות דעדשים הו"ל חליפין ולא קני. והנה בשוש"י הק' על הנתי' ממש"כ הט"ז אהע"ז סי' מ"ב בסתירת פסקי השו"ע דפסק שם אנסוהו לקדש הוי קדושין עפ"י מש"כ התוס' ב"ב מ"ת דהוי כמכר דמשעביד נפשיה לשכו"ע ולהנתי' נימא כיון דהוא ל"ק אותה גם היא אינה קונית שיעבודו. ול"ד דהכא בגונא שכתב הנתי' היה אנוס בשניהם על הלקיחה ועל המכירה ושפיר כתב כיון דלא קני לא מקני והתם לא הוי אנוס אלא על הקניה אבל המכירה באתה ממילא ע"י הקניה ולא אנוס הוא על השכו"ע ובזה שפיר כתב הט"ז וכן בקניית כפרה שכתבו התוס' נמי הכפרה ממילא באת. והנה מדברי התוס' ב"ב הנ"ל הוכיח המלמ"ל פ"ו מזכיה הל' כ"ד דאם אינו נותן לו תיכף דמי המכירה חשיב כתלוהו ויהיב דאל"כ מה קשה להו מקידש בשטר לפי סברתם דהנאת ביאה חשיב כזביני א"כ גם בשטר הא מקדשה לכונסה אח"כ וע"כ דבכה"ג לא חשיב כתלוהו וזבין. והק' עליו בשו"ת בר"י ושו"ת נ"ל דלפי"ז מה תירצו התוס' דחשיב כתלוהו וזבין במה שנתחייב לה שכו"ע הא זהו רק לאחר שכונסה וא"כ הא מוכח מדבריהם להיפוך דגם כשנותן אח"כ חשיב כזבינא ולק"מ דהמלמ"ל כתב שפיר דמשום הנאת ביאה חשיב לאח"ז ולא מחמת שיעבוד עונה אלא מחמת עצם הנאת ביאה וההנאה באה אח"ז הנשואים. אבל כשתירצו שהוא מחמת ההתחייבת והשיעבוד שכו"ע וזה בא תיכף בנשואים ואף דגם במכר נתחייב ונשתעבד לו ואפ"ה ל"מ לא דמי דבמכר יכול ליתן לו הדמים תיכף וכשהוא אינו נותן לו לא גמר ומקנה והכא אף במקדשה מדעת ג"כ אינו נותן לה השכו"ע רק התחייבות ליתן לה ואינו מגרע יותר מכאשר היה מקדשה בלא אונס ומדעתה:

סי' ר"ו. סעיף א'. מכרה ביותר על מנה כו', בטור כתב ומכרה לאחר במאה ועשרים כלשון הש"ס. ולשון המחבר הוא מהרמב"ם ופשוט דגם כונת הטור דאף כ"ש ביותר וכ"כ בפרישה. ומה שהשמיט המחבר דעת הראב"ד בטור דאם הא' נותן כסכום הב' הוא קודם. י"ל דלפי מה שפירש המחבר דנמצא כמו שנאנס ומכר והוא כפרש"י בע"ז ומינה דייקי הרמב"ן והרשב"א דאין קדימה דהא לא נתקיים התנאי לזבוני מדעתיה והראב"ד אולי מפרש פירוש אחר. ומשמע דאף בנתיקרה הוי אנוס וכ"כ הנתי' בחי'. ודלא כהשוש"י שהוכיח להיפוך. מפי' הב"ח ובאמת אין דברי הב"ח מוכרחים ע"ש. ולמש"כ הפמ"א מובא בפת"ש דגם בחליפין הדין כן. יש לדון דה"ה במוכר כל