בית יעקב (טבשונסקי) מח

לדון דהא כתב הה"מ פ"ז ממכירה דיכול לעכב המעות עד שיקבל המש"פ וכן משמע מדברי הרמב"ם שם ומשמע דהוי כמו שבועה ועיי' שוש"י מש"כ בזה. והנה לדברי המהר"ם מינץ ודאי לא נפסל לעדות בשביל זה כיון דאין בו משום ממון ודלא כהנחלת צבי בסי' ל"ד ע"ש. ומש"כ שם משו"ת כנ"י שהוכיח כן מהמעד"מ ריש ב"מ המובא בש"ך סי' רכ"ב דפסול לעדות היכא שיש עליו מש"פ. שם מיירי רק לפוסלו לאותו עדות עצמו שחייב עליו מש"פ ומטעם נוגע ולא מטעם פסול כדין עד הצריך לישבע. וגם בזה חולקים על המעד"מ. וחקרתי במת החוזר אם היורשים מחויבים במש"פ [כעת נדפס קונטרס משמרת שלום ומביא דיעות האחרונים בזה] והנה בשו"ת כתב סופר חיור"ד סי' ק"ז חקר בבן שיש לו תביעה על אביו מש"פ אי מותר לקללו ור"ל דאפי' לדעת הרמב"ם ביור"ד סי' רמ"א דאפי' אביו רשע חייב בכבודו מודה ברשע בדבר זה דאינו חייב בכבודו ואולי לדעת הרמב"ם וכן פסקו הב"ח וש"ך דאוררין סתם ל"ל בה דאינו מוכת כונתו לאביו. ועיי' ט"ז יור"ד סי' רמ"א ס"ק ב' משו"ת הגאונים וברמב"ם פ"ה מממרים הט"ו וביור"ד סי' הנ"ל סעי' ו' ובשו"ת הרי"ף סי' צ"ב כתב לאה שתבעה דינה בתה כדי להשביעה רשאה דינה להחרים בביהכנ"ס על מי שטוען עליה שקר כדי להשביעה. ובשו"ת דברי אמת חידש דבמקום שדינא דמלכותא הוא שכותבים בערכאות לא קנה משום דלא סמכה דעתו ועוד דדמ"ד. וכתב הפור"י דבזה י"ל נמי דא"צ לקבל מש"פ והוכיח כן משמ"ק ב"ב נ"ה ועיי' פת"ש בשם הגרע"א ראיה מתוס' כתובות צ"ג וכ"כ ראיה זו המנ"ח מצוה של"ו. ולענ"ד אין מדבריהם הכרת דמש"כ וקמ"ל דיכול ומותר לחזור היינו דלא מיקרי מחוסר אמנה כנו"נ בדברים ומש"כ דאפי' מש"פ ליכא כונתם דכה"ג אף במטלטלין אין בו מש"פ וה"ה הכא לענין מחוסר אמנה וראיה שלא כתבו ואפי' מש"פ ליכא אלא דאפי' מש"פ ליכא ולא קאי אקרקע אלא אמטלטלין ע"ש. ובזה אין ראיה גם מש"כ המנ"ח שם מר"ז קדושין כ"ו דלמה הוצרך להתנות אי נימא דבלא"ה לא קנה וע"כ דקנה למש"פ. ולמש"כ אין ראיה דנ"מ לענין מחוסר אמנה, ועיי' שומ"ש מ"ת ח"ב סי' ק"ו שדן לדבר ברור דמכר על תנאי אין בו מש"פ ועוד שם חקירה במכר בכסף לבד והתנה תנאי אלא לא כמשפטי התנאים אי שייך בו מש"פ דעכ"פ גלי דעתו דרוצה בתנאי ולא עבר על דיבורו וי"ל בזה:

ש"ך ס"ק ב'. גם הדין ליתא כו'. ועיי' בחירע"א מ"ט ע"ב. ופלא שלא הביאו מש"כ הסמ"ג מובא בהגמי"י רפ"ז דמכירה שכתב בשם ר"י במקום שיש בו אונאה וטעות לית ביה מש"פ. [ומש"כ המעיי"ח במתני' מ"ט ע"ב לא ראה דברי הב"ח והש"ך כאן] ומש"כ הש"ך לדחות דברי הגאון אף שכן כתב הרמב"ן והר"י בעליות בש"מ ב"ב פ"ה אבל הרמ"ה ביד רמה פירש כן לדינא ועיי' מש"כ בזה המראה"פ בירושלמי פ"ד דב"מ:

סעיף ד' בהגה. וי"א ברבים. לענ"ד מסתברא דזה דוקא למאן דס"ל דלא בעינן לנוכח אבל למאן דבעי לנוכח אין נ"מ ברבים. אלא מדמביא רמ"א דעת המרדכי אתרי דעת הרא"ש מוכח דלא ס"ל כן וצ"ע. ובעיקר דעת המרדכי לכאורה איך יחלוק המרדכי על התוספתא דקתני בהדיא עומדין ב"ד כו' ומשמע דבמקום ב"ד לבד סגי ועכצ"ל דתליא במנהג ובימי המרדכי נהגו כן וכ"מ מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב כי יש לו לצעוק במעמד האיש ההוא ובאיזה מקום שירצה ומשמע דתליא ברצון התובע:

סעיף ז'. ואין רוח חכמים נוחה הימנו. לשון זה אי איכא איסורא עיי' יד מלאכי בכללי דינים אות צ"ט וביעיר אוזן אות פ"ת ובשדי חמד מערכת א' אות כ"ב. והנה הרמב"ם פ"ה מדיעות הל' י"ג חשב במו"מ של ת"ח מחייב עצמו בדברי מו"מ במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו והכ"מ מגיה אינו מחייב עצמו. ולכאורה היה אפשר ליישב הגירסא הישנה דהיינו דאיכא בין ת"ת לשאר כל אדם. דבשאר כל אדם כתב בפ"ז ממכירה ראוי לו לקיים דיבורו. ובת"ח חייב. אבל להסוברים דגם בשאר כ"א ה"ז קצת איסור ומותר גם לקרותו עבריינא ל"ל כן. ואולי י"ל להסוברים דבתרי תרעא מותר לחזור. י"ל דבת"ח גם באופן זה חייב לקיים דבורו:

סעיף ח'. במתנה מועטת. הקצוה"ח הק' בש"ס ב"מ מ"ט במאי קנה לעשותו תרומה כיון דעדיין אינו שלו. ועל טעם הש"מ דהוי כמכירי כהונה הק' ממ"נ אי חשיב ממש כקנין היכי מוכת מינה מתנה מועטת ואי כמ"ש תוס' דמכירי כהונה הוי כמתנה מועטת הא סו"ס עדיין לא קנה. והנכון בזה מש"כ בשו"ת פרי יצחק דהר"מ בשמ"ק קאי בשיטת רש"י גיטין ל' שפירש בטעמא דמכירי כהונה דמשום דאינו רגיל לתת תרומה ומעשרות אלא לכהן זה אסחו להו שאר כהני דעתיי'. ודברי רש"י ג"כ צ"ב מה בכך דרגיל לתת לו דילמא יחזור בו אלא דרש"י ג"כ ס"ל סברת תוס' ב"ב דמכירי כהונה אסור לחזור כמו מתנה מועטת אלא מ"מ הא דחשיב מוחזק אינו משום האיסור לבד אלא דמכיון דאסור לחזור בו ובודאי לא יתננו לכהן אחר א"כ ממילא אסחו להו שאר כהני דעתיי'. ולפי"ז הדר הדין דשוב לא יוכל לחזור בו. נמצא דמכירי כהונה מורכב מתרי טעמי דהוי כמתנה מועטת ואסור לחזור בו וכיון דאסור לחזור בו אסחו כהני דעתיי' וא"כ שוב לא יחזור בו. וא"כ שפיר מייתי הגמ' ראיה מינה דמתנה מועטת אסור לחזור בו דאי מותר גם במכירי כהונה מותר לחזור בו ושוב לא שייך לומר דכהני אסחו דעתיי' ואין עדיפות במכירי כלל ועפי"ז מתורץ מה שהק' המפ' לטעם התוס' מש"ס גיטין שם דלמה להש"ס לאוקמי במכירי כהונה דאסור לחזור בו. ת"ל כיון שפסק להם בשעת הלואה ליתן להם התרומה והמעשר אסור לחזור בו ולהנ"ל מיושב דבטעם התוס' לחוד לא סגי וע"כ צריכין אנו גם לטעם דאסחי דעתיי' ואימתי אסחי דעתיי' דוקא בדבר שהכל יודעים כמו מכירי כהונה אבל באחד הפוסק עם הכהן לא ידעי הכהנים ולא אסחו דעתיי' ועיי' הג' רש"ש גיטין שם. ומה שהק' שם בשו"ת פר"י לטעם התוס' דהא רב דשני בגיטין שם במכירי כהונה ס"ל בב"מ מ"ט דדברים אין בהם משום מחוסר אמנה ומשמע שם דלפי"ז גם מתנה מועטת מותר לחזור בו. כבר עמד בזה המחנ"א הל' זכיה סי' ט'. ובעיקר קושית הקצוה"ח תירץ שפיר הג' רש"ש ב"מ מ"ט עפ"י ירושלמי פ"א דתרומות דהטעם הוא דהוי כמו שעשאו שלית לתרום מזה ת"מ על שאר מעשרותיו וכן מצאתי בשו"ת עונג יו"ט סי' ק"ז שתירץ כן. והנה הר"י בעליות מובא בש"מ ב"ב קכ"ג מביא דעת הי"מ הטעם דמכירי כהונה הוי מוחזק ואעפ"י שיכול לחזור בו דגרסינן פ' הזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. ודחה כיון דיכול לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואיך יטול הבכור פי שנים ומה שהוא רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר מידי דהוי אתורם של חבירו ברשות חבירו וכיון דמסתמא לא הדר ביה הרי עשה אותו תרומת מעשר ברשותו. והא דחשבינן הכא לחיים וקיבה מוחזק אע"ג דלא אתא לידא דאבוהון משום דבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מעידנא דאישתחיט ומשום דס"ל כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכדאמרי' סו"פ ג' דגיטין. והוא תמוה דהא שם מוכת דמאן דס"ל כר"י לא צריך לאוקימתא דמכירי כהונה. והיה אפשר לומר דס"ל לר"י דמאן דמוקי שם במכירי כהונה ס"ל דמפני טעם זה דעשו את שאינו זוכה כזוכה לא עשו רק היכא דהממון כבר נפקע מרשות הבעלים עשו את שאינו זוכה כזוכה והקנוהו כאילו בא לידו וע"כ במכירי כהונה דאסור לחזור בו הוי כאילו נפקע מרשות הבעלים ועיי' תוס' ריש חולין גבי חמצן של עוברי עבירה ובזה שפיר מהני אח"כ דעשו את שאינו זוכה כזוכה דהקנוהו כאילו בא לידו. אלא דאין זה מהסברא דהא האחרונים העלו בהפקר ב"ד דאינו אלא הפקעת רשות ולא הקנאת רשות דיותר ניקל הוא לרז"ל להפקיע רשות מלהקנות עיי' מחנ"א הל' קנין משיכה סי' ב' ובשו"ת רע"א סי' רכ"א רכ"ב ובשו"ת ת"ס חיור"ד סי' שי"ד. ומצאתי בש"מ ב"ב ק' ע"א בשם הר"י מעליות שהוא עצמו כתב דכל היכא דאמרי' הפקר ב"ד הפקר איבד הבעל נכסים זכותו ע"י הפקר ב"ד והרי הם כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות ב"ד אבל אינו זוכה בדיבור ב"ד עד שיחזיק. ובאמת צל"ע לדיעה זו מהא דשני הש"ס גיטין עשו את